Bar & Bat Mitzvah
Crash Course of the Jewish Lifecycle
This milestone is one of the proudest in the life of Jewish parents. As one's children come of age, this is a serious time to think about doing it right.
Bar and Bat Mitzvah
FAS
What is the precedent for celebrating a Bar and Bat Mitzva?
The Mishna in Avos 5:21 teaches that at the age of 13 a boy enters the stage of mitzvos.
הוּא הָיָה אוֹמֵר, בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים לַמִּקְרָא, בֶּן עֶשֶׂר לַמִּשְׁנָה, בֶּן שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה לַמִּצְוֹת, בֶּן חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה לַתַּלְמוּד, בֶּן שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה לַחֻפָּה, בֶּן עֶשְׂרִים לִרְדֹּף, בֶּן שְׁלשִׁים לַכֹּחַ, בֶּן אַרְבָּעִים לַבִּינָה, בֶּן חֲמִשִּׁים לָעֵצָה, בֶּן שִׁשִּׁים לַזִּקְנָה, בֶּן שִׁבְעִים לַשֵּׂיבָה, בֶּן שְׁמֹנִים לַגְּבוּרָה, בֶּן תִּשְׁעִים לָשׁוּחַ, בֶּן מֵאָה כְּאִלּוּ מֵת וְעָבַר וּבָטֵל מִן הָעוֹלָם:
He used to say: At five years of age the study of Scripture; At ten the study of Mishnah; At thirteen subject to the commandments; At fifteen the study of Talmud; At eighteen the bridal canopy; At twenty for pursuit [of livelihood]; At thirty the peak of strength; At forty wisdom; At fifty able to give counsel; At sixty old age; At seventy fullness of years; At eighty the age of “strength”; At ninety a bent body; At one hundred, as good as dead and gone completely out of the world.
The Midrash in Bereishis Rabba 63:10 by Yaakov and Esav, their father did all he could up till 13 years with them. Beyond that, he blesses to be free of the punishment for that son.
"וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים" רבי לוי אמר משל להדס ועצבונית שהיו גדילים זה על גבי זה וכיון שהגדילו והפריחו זה נותן ריחו וזה חוחו כך כל י"ג שנה שניהם הולכים לבית הספר ושניהם באים מבית הספר לאחר י"ג שנה זה היה הולך לבתי מדרשות וזה היה הולך לבתי עבודת כוכבים.
א"ר אלעזר צריך אדם להטפל בבנו עד י"ג שנה מיכן ואילך צריך שיאמר ברוך שפטרני מעונשו של זה.
What actually happens at the age of 12 and 13?
The gemara in TB Niddah 45b quotes the Mishna that at 12 a girl produces signs of puberty and at 13 a boy produces signs of puberty.
מתני׳ בת אחת עשרה שנה ויום א' נדריה נבדקין בת שתים עשרה שנה ויום א' נדריה קיימין ובודקין כל שתים עשרה
MISHNA: With regard to a girl who is eleven years and one day old, her vows are examined to ascertain whether she is aware of the meaning of her vow and in Whose name she vowed. Once she is twelve years and one day old and has grown two pubic hairs, which is a sign of adulthood, even without examination her vows are in effect. And one examines her vows throughout the entire twelfth year until her twelfth birthday.
בן שתים עשרה שנה ויום אחד נדריו נבדקין בן י"ג שנה ויום אחד נדריו קיימין ובודקין כל שלש עשרה
With regard to a boy who is twelve years and one day old, his vows are examined to ascertain whether he is aware of the meaning of his vow and in Whose name he vowed. Once he is thirteen years and one day old and has grown two pubic hairs, even without examination his vows are in effect. And one examines his vows throughout the entire thirteenth year until his thirteenth birthday.
The Growing Child- Teenager (13 to 18 Years), Nationwide’s Children[1]
- Boys start of puberty. Between 9½ and 14 years old.
- Girls start of puberty. Between 8 and 13 years old.
Why does puberty matter in halacha?
The Maharil, Siman 51, explains that this is a Halacha L’Moshe Misinai – a tradition we received from Sinai.
חיים ושלום לאהובי הח"ר יעקב שי' מה שכתב מר מנלן דאין נקרא גדול עד י"ג שנה ודאי סמך יש מזו יצרתם וגומ' ואין סומכין על זה דאסמכתא מדברי קבלה הוא. עוד שמעתי סמך מכדי רשעתו דדרשינן מיני' שליש מלפניו פי' כדי חיי רשעתו דהיינו י"ג שנה שליש ל"ט אלמא בן י"ג בר רשעא הוא. וגם על זה סומכין דנימא רביעית מהאי טעמא או חציו אם לא נאמר דאי אפשר לחלק אלא לשליש. ואע"ג דאפשר לחלק לשביעיות. הא ודאי לאו בר עונשי' הוא דאינו ראוי לביאה עד ט'. וכתב ואם אין לאיש גואל ודרשינן מיני' דקטן אינו מוליד דלא נקרא איש. והכי פירושו איש אתה צריך לחזור אחרי יורשיו ולא קטן דאפילו בר ט' אינו מוליד ומכל מקום אסמכתא הוא אלא העיקר מכח הילכתא כמו כל שיעורי' דהילכתא נינהו: וכן בן ט' לביאה ובן י"ב לנדרים וי"ג לעונשים: ועשרים לשערו' ול"ו דהוי רוב שנותיו לסריסות: ובאשה בת ג' ובת י"א ובת י"ב כל הני הילכתא נינהו ככל שיעורין דאורייתא: ומה שתמהת דמענישי' על ההלכתא מילתא טובא סמכינן אהלכתא בין למכות בין לעונשים בגרוגרות להוצאת שבת. רובו ומקיפין חוצץ והוה טמא. ואי עביד מלאכה בשבת חייב. וכן אי עביד עבודה ואספרם מחול ירביון דוק ותשכח: וראיותיך משערות לאו מילתא היא דאדרבא זמן שערות תליא בגדלות דקודם הזמן לא הוה סימן ולמאן דאמר אפילו תוך הזמן אלא תרתי בעינן זמן ושערות או סימן דר"י כדלעיל. ומה שהבאת מלוי. אכתי מנלן דפחות מי"ג לא הוה איש. ועוד דורו' הראשונות יולדו בח' כדמוכח פרק בן סורר מבצלאל ובת שבע אלא הילכתא היא כדלעיל ותו לא מידי וש"ש כנ' הקטן יעקב הלוי:
Can a 13 year old boy do everything a man can do in halacha?
The gemara, TB Nidda 46a, explains that a 13-year-old boy who has not reached puberty is considered a minor still.
ועוד מתיב רבי זירא (במדבר ו ) איש כי יפליא לנדור נדר מה ת"ל איש לרבות בן י"ג שנה ויום אחד שאע"פ שאינו יודע להפליא נדריו קיימין
And furthermore, Rabbi Zeira raises an objection to the opinion that the development of signs indicating puberty during the time is equivalent to their development after the time. It is taught in a baraita which deals with the verse: “Speak to the children of Israel and say to them: When either man or a woman shall clearly utter a vow” (Numbers 6:2). What is the meaning when the verse states “man,” after it has already stated “the children of Israel”? This serves to include anyone who is thirteen years and one day old, that even if he does not know how to utter clearly and articulate the meaning of his statements, his vows are in effect.
ה"ד אי דלא אייתי שתי שערות קטן הוא אלא לאו דאייתי שתי שערות וטעמא דבן י"ג ויום אחד הוא דהוה ליה איש הא תוך זמן כלפני זמן תיובתא
Rabbi Zeira analyzes this baraita. What are the circumstances? If it is referring to a case where the boy has not yet developed two pubic hairs, then he is a minor, and the halakha with regard to him cannot be derived from the word “man.” Rather, is it not referring to a case where the boy has developed two pubic hairs? And by inference, the reason that he is considered a man due to his development of pubic hairs is that he is thirteen years and one day old, but if the boy developed two hairs during the time, it is considered as before the time. The Gemara concludes: This is indeed a conclusive refutation of the opinion of Rabbi Yoḥanan and Rabbi Yehoshua ben Levi that developing pubic hairs during the time is equivalent to developing hairs after the time.
So, if it is about puberty, what is 13 years old about?
Concept 1: Tradition
The Rosh, Responsa 16:1 explains that the age of 13 for a boy is an idea we received from tradition dating back to Moshe at Sinai.
Concept 2: Indicators
The Maharit, Responsa I:51, 1538-1639, explains that puberty is simply an indicator of beomcing bar/bat mitzva, but not the reason, and even without them, we assume 12/13 is the bar.
Concept 3: An Assumption
The gemara, in TB Nidda 48b, explains in the words of Rava, that by 12/13 we can assume that the child has hit puberty. Puberty is what makes a child an adult and 12/13 is the average which allows us to make the assumption they have reached it. This is known as chazaka d'Rava. However, the gemara notes that it does not work for all areas of Halacha.
רבי יהודה אומר לפני הפרק ולאחר הפרק נשים בודקות אותן תוך הפרק אין נשים בודקות אותן שאין משיאין ספקות על פי נשים ר"ש אומר אף תוך הפרק נשים בודקות אותן ונאמנת אשה להחמיר אבל לא להקל
The baraita continues: Rabbi Yehuda says: Before the minimum age at which pubic hair is considered a sign, i.e., eleven years and one day, when any hair that is found is considered to be merely a mole and not a sign, and similarly after the age of majority, twelve years and one day, when a female is presumed to have grown pubic hair like most girls her age, women may examine them and their testimony is accepted. But during the time between eleven years and one day and twelve years and one day, women may not examine them. The reason is that one does not resolve cases of uncertainty based on the testimony of women. Rabbi Shimon says: Even during the time between eleven years and one day and twelve years and one day, women may examine them. And a woman is deemed credible, and her testimony is accepted, to be stringent but not to be lenient.
כיצד גדולה היא שלא תמאן קטנה היא שלא תחלוץ
The baraita continues: How so, i.e., how is a woman’s testimony accepted with regard to the girl she has examined as a stringency but not a leniency? If the woman said that the girl is a female who reached majority, her claim is accepted to the extent that she does not perform refusal. The refusal of a husband, which applies in the case of a girl whose father had died and who was married off by her mother or brother, can be performed by the girl only until she reaches majority. If the woman said that this girl is a minor, her testimony is accepted to the extent that she does not perform ḥalitza.
אבל אין נאמנת לומר קטנה היא שתמאן וגדולה היא שתחלוץ
The baraita concludes: But the woman who examined the girl is not deemed credible to say that she is a minor girl to the extent that she performs refusal. And likewise, the woman is not deemed credible to say that she is a female who reached majority to the extent that she performs ḥalitza.
אמר מר רבי יהודה אומר לפני הפרק ולאחר הפרק נשים בודקות אותן בשלמא לפני הפרק בעי בדיקה דאי משתכחי לאחר הפרק שומא נינהו
The Gemara analyzes the baraita. The Master said that Rabbi Yehuda says: Before the minimum age at which pubic hair is considered a sign, and similarly after the age of majority, women may examine them. The Gemara raises a difficulty: Granted, one can understand that before the minimum age there is a requirement for examination, so that if they find hair after the minimum age which they already saw before the minimum age, these hairs are evidently a mere mole, not a sign of maturity.
אלא לאחר הפרק למה לי בדיקה והאמר רבא קטנה שהגיעה לכלל שנותיה אינה צריכה בדיקה חזקה הביאה סימנין כי אמר רבא חזקה למיאון אבל לחליצה בעיא בדיקה
But why do I need a girl to undergo an examination after the age of majority? Didn’t Rava say: A minor girl who reached her full years, i.e., her age of majority, twelve years and one day, does not require an examination, as there is a presumption that she has developed signs indicating puberty? The Gemara explains: When Rava said that one relies on this presumption, he was referring specifically to her inability from now on to perform refusal. But with regard to ḥalitza, she requires an examination to determine that she has reached maturity.
How do we paskin?
Shulchan Aruch OC 55:5 explains it is puberty which makes one an adult but we do not check, rather, we assume that reaching 12/13 is sufficient. (chazaka of Rava)
אם לא הביא שתי שערות אפילו הוא גדול בשנים דינו כקטן עד שיצאו רוב שנותיו שאז יתברר שהוא סריס אם נראו לו סימני סריס קודם לכן דינו כגדול: הגה ומיהו אין מדקדקין בשערות אלא כל שהגיע לכלל שנותיו מחזקינן אותו כגדול ואומרים לענין זה מסתמא הביא שתי שערות [מהרי"ק שורש מ"ט]:
If he does not have 2 [pubic] hairs, even if he is old enough in years, his status is like a minor, until the majority of his years have gone by (ie. he becomes much older (35 and one day-M.B))... for then it is apparent that he is a saris (ie. a male with no signs of puberty). If there are signs that he is a saris before this, he is treated as an adult. Rem"a: However, we are not particular regarding hairs; rather, all who have arrived at the required number of years, we presume that he is like an adult and we say regarding this matter, that it is probable that he has brought out two hairs [Maharik Shoresh 49].
Mishna Berura, ad loc sk 31: This assumption only works for Tefila which is a Rabbinic law but not for things which are Biblical laws. For that, verification would be needed.
(לא) לענין זה - ר"ל לענין תפלה שהיא מדרבנן ואפילו לדעת הפוסקים דתפלה היא דאורייתא עכ"פ צירוף עשרה לאו דאורייתא הוא ע"כ סמכינן ע"ז ואמרינן כיון שבא לכלל שנותיו מסתמא הביא שתי שערות דרוב אנשים מכיון שהגיעו לכלל שנים מסתמא מביאין ב' שערות אבל לענין שאר חיובא דאורייתא אינו מועיל [ועיין בפמ"ג שמאריך בזה ומסיק דמשום דהוא מיעוט המצוי ע"כ החמירו מדרבנן לענין דאורייתא כמו לענין בדיקת הריאה]:
Yalkut Yosef, Chinuch Katan, page 251, explains that this is why some communities are careful not to let a bar mitzva boy read the maftir of Zachor or Para.
Why is it not a little more explicit in the Torah?
The Chasam Sofer, Bereishis 50:23, explains that the Torah does not emphasize Shavuos being the day we need to celebrate receiving the Torah, because the Torah does not impose the mitzva of happiness of being obligated upon us. That should be the natural outcome. That is why there is no mitzva of Bar or Bat Mitzva in the Torah.
Why is this a day of celebration?
The Divrei Malkiel, I:3, explains that there are 2 components worth celebrating here. One is the parents are no longer liable for punishment. The other is that this child is now personally obligated in mitzvos themselves.
The gemara, TB Bava Kamma 87a, recounts the story of Rav Yosef, who was blind. He believed he was exempt from mitzvos. When he learned he was really obligated, he made a party in celebration because he could now receive reward for doing those mitzvos.
אָמַר רַב יוֹסֵף, מֵרֵישׁ הֲוָה אָמֵינָא: מַאן דְּאָמַר הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה – דְּאָמַר: סוֹמֵא פָּטוּר מִן הַמִּצְוֹת, קָא עָבֵדְינָא יוֹמָא טָבָא לְרַבָּנַן, מַאי טַעְמָא? דְּלָא מִפַּקַּדְנָא, וְקָא עָבֵדְינָא מִצְוֹת.
Rav Yosef, who was blind, said: At first, I would say: If I hear one who says that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who says: A blind person is exempt from the mitzvot, then I will host a festive day for the Sages. What is the reason? It is that I am not commanded and nevertheless I perform mitzvot.
וְהַשְׁתָּא דִּשְׁמַעִית לְהָא דְּרַבִּי חֲנִינָא, דְּאָמַר רַבִּי חֲנִינָא: גָּדוֹל הַמְצֻוֶּוה וְעוֹשֶׂה – מִמִּי שֶׁאֵינוֹ מְצֻוֶּוה וְעוֹשֶׂה; מַאן דְּאָמַר לִי: אֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה, עָבֵידְנָא יוֹמָא טָבָא לְרַבָּנַן. מַאי טַעְמָא? דְּכִי מִפַּקַּדְינָא – אִית לִי אַגְרָא טְפֵי.
Rav Yosef continues. But now that I heard this statement of Rabbi Ḥanina, as Rabbi Ḥanina says: One who is commanded and performs a mitzva is greater than one who is not commanded and performs it, I say: If I hear one who says to me that the halakha is not in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, then I will host a festive day for the Sages. What is the reason? It is that as I am commanded, I have more reward.
The Maharshal, Yam Shel Shlomo ad loc Bava Kama 7:37 explains that this is the source for the party of a Bar Mitzva.
What should one do on the Bar Mitzva?
The Maharil, Hilchos Krias HaTorah 5, explains that a boy who becomes bar mitzva, should read the Torah, say the brachos on the Torah and his father should say the bracha of Baruch Shepotrani.
The book of Minhagim of Worms, siman 289, recounts that the first Shabbos after the bar mitzva, the boy would lead the davening, and sing the introduction to the reading of the Torah, and read the Torah.
The braisa in Smachos 8:3 goes on to talk about the custom to throw throwing nuts and sweet things as part of the simcha.
What about the celebration of the girls?
There are those who are strongly opposed to the celebration of the Bat Mitzva as it’s own celebration. Others explain that it is important for both girls and boys to celebrate the bar and bat mitzva, however the bat mitzva should not be celebrated in the shul sanctuary itself. Today there are poskim who talk about the importance of making a party and celebrating this moment in the same way one celebrates with a boy.
R. Moshe Feinstein (1895-1986) strongly objected to having a bas mitzvah celebration in a public setting. He felt it was an idea taken from Reform Judaism. He adds that if he had the power, he would stop bar mitzvah celebrations, because they have been taken out of hand. However, since they started, he can't stop them. Bas mitzvahs which were not popular (when the teshuva was written in 1956) should not be initiated. {30}
- R. Moshe was then asked that all of the reasons that apply to celebrating bar mitzvah seem to apply to bas mitzvah. If so, shouldn't we celebrate the event? R. Moshe responds that when a boy becomes bar mitzvah, it is recognizable because he is now able to participate in the minyan. A girl's becoming bas mitzvah doesn't produce any recognizable results. {31}
- R. Yechiel Ya'akov Weinberg (1884-1966) disagrees with R. Moshe. He contends that in earlier generations, it was not necessary to celebrate a bas mitzvah because the girls were on a higher level and their main influence was in the home. Now, the girls go to school and are exposed to all sorts of outside influences and if they are not shown that they are important, it can lead to them rejecting Torah, ח"ו. {32}
- R. Weinberg agrees with R. Moshe that it should not take place in a shul, but he does allow it in a public social hall. {32}
- R. Ovadia Yosef also endorses celebrating a bas mitzvah because all of the reasons that apply to bar mitzvah, apply to bas mitzvah as well. He doesn't understand R. Moshe's distinction between bar mitzvah's that are recognizable and bas mitzvahs that are not, because that wasn't a factor in the earlier discussions about celebrating a bar mitzvah. {33}
אגרות משה או"ח ב:צז
ויש טוענים נגד ההיתר של חגיגת הבת מצוה, משום שהוא נגד מנהג הדורות הקודמים, שלא נהגו מנהג זה. אבל באמת אין זו טענה, כי בדורות שלפנינו לא הצטרכו לעסוק בחינוך הבנות, לפי שכל אחד מישראל הי' מלא תורה ויראת שמים, וגם האויר בכל עיר ועיר מישראל הי' מלא וממולא בריח וברוח היהדות, והבנות שגדלו בבית ישראל שאפו את רוח היהדות בקרבן באפס מעשה וכמעט שינקו את היהדות משדי אמותיהן. אבל עכשיו נשתנו הדורות שינוי עצום. השפעת הרחוב עוקרת מלב כל נער ונערה כל זיק של יהדות, והבנות מתחנכות בבתי ספר נכרים או בבתי ספר חילונים, שאינם שוקדים להשריש בלב תלמידיהם אהבה לתורת ישראל ולמנהגי הקודש של היהדות השלימה, עכשיו מוטל עלינו לרכז כל כחותינו בחינוכן של הבנות. והרי זה דבר מכאיב לב, שבחינוך הכללי, לימודי שפות וספרות חילונית ומדעי הטבע והרוח דואגים לבנות כמו לבנים, ואילו בחינוך הדתי, לימודי תנ"ך וספרות המוסר של חז"ל, וחינוך למצוות מעשיות שהנשים חייבות בהן, מזניחים לגמרי. לאשרנו עמדו גדולי ישראל בדור הקודם על הקלקלה הזאת ותקנו מוסדות של תורה וחיזוק דתי בעד בנות ישראל. הקמת רשת גדולה ומקיפה של בית יעקב היא ההפגנה הנהדרה ביותר של דורנו. ושורת ההגיון הישר וחובת העיקרון הפדגוגי מחייב, כמעט, לחוג גם לבת את הגעתה לחיוב המצות, והפלי' זו שעושים בין הבנים והבנות בנוגע לחגיגת הבגרות פוגעת קשה ברגש האנושי של הבת הבוגרת, אשר בשטחים אחרים כבר זכתה בזכיון האמנציפציא, כביכול. ואף שנוטה אני להתיר חגיגת בת מצוה, מ"מ מסכים אני לדעת הגאון ר"מ פינשטיין בספרו אגרות משה או"ח ד' סי' ל"ו, שאין לחגוג חגיגה זו בבהכ"נ ואף לא בלילה אף שאין שם אנשים, כי אם בבית פרטי או באולם הסמוך לביהכ"נ. ובתנאי שהרב ידרוש בפני הבת הבוגרת דרשה מאליפה ולהזהירה להיות שומרת מהיום והלאה המצוות העיקריות בדברים שבינה למקום (כשרות, שבת, טהרת משפחה), הטיפול בחינוך הבנים, וחובת העידוד והחיזוק לבעל בלימוד תורה ובשמירת מצוות, והיותה שקודה לתת עיני' באיש שהוא ת"ח ויר"ש. וכל הדברים האלה הם טעמים גדולים להתיר חגיגה זו אפילו לפי שיטת הגר"א, שהנהו מחמיר מאוד בענינים אלה.
What does it mean to become a gadol?
The True Meaning of Gedulah
MD
סידור אשכנז, ימי חול, תפילת שחרית, פסוקי דזמרה, ברוך שאמר א׳
(א) ברוך שאמר צריך לאומרו בניגון ובנעימה כי הוא שיר נאה ונחמד. וכתב בספר היכלות שיש בו פ"ז תיבות וסי' ראשו כתם פז (טור או"ח נא)
Siddur Ashkenaz, Weekday, Shacharit, Pesukei Dezimra, Barukh She'amar 1
(1) This blessing introduces the Pesukei Dezimrah . It was mentioned by Rabbi Isaac Alfasi (Rif) over 800 years ago in his commentary to Maseches Berachos 32. The Taz (Orach Chaim 51:1) states that this prayer was instituted by the “Men of the Great Assembly.” The blessing contains eighty-seven words suggesting the numerical value of פָּז poz, refined gold.
סידור אשכנז, ימי חול, תפילת שחרית, פסוקי דזמרה, ברוך שאמר ב׳
(ב) [...] נְהַלֶּלְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֵֽינוּ בִּשְׁבָחוֹת וּבִזְמִירוֹת נְגַדֶּלְךָ וּנְשַׁבֵּחֲךָ וּנְפָאֶרְךָ וְנַזְכִּיר שִׁמְךָ וְנַמְלִיכְ֒ךָ מַלְכֵּֽנוּ אֱלֹהֵֽינוּ. יָחִיד חֵי הָעוֹלָמִים. מֶֽלֶךְ מְשֻׁבָּח וּמְפֹאָר עֲדֵי־עַד שְׁמוֹ הַגָּדוֹל. בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה מֶֽלֶךְ מְהֻלָּל בַּתִּשְׁבָּחוֹת:
Siddur Ashkenaz, Weekday, Shacharit, Pesukei Dezimra, Barukh She'amar 2
(2) [...] We will extoll You, Adonoy our God, with praises and with psalms; we will exalt, praise, and glorify You; we will mention Your Name, and proclaim You—our King, our God. Unique One, Life of the worlds, King, praised and glorified forever is His great Name. Blessed are You, Adonoy, King, Who is extolled with praises.
The pasuk [verse] in this week’s parsha says, “The boy grew up (vayigdal hayeled) and she brought him to the daughter of Pharoah and he was a son to her. She called his name Moshe, as she said ‘For I drew him from the water'” [Shemos 2:10]. The very next pasuk says, “It happened in those days that Moshe grew up (vayigdal Moshe) and went out to his brethren and saw their burdens” [2:11].
(י) וַיִּגְדַּ֣ל הַיֶּ֗לֶד וַתְּבִאֵ֙הוּ֙ לְבַת־פַּרְעֹ֔ה וַֽיְהִי־לָ֖הּ לְבֵ֑ן וַתִּקְרָ֤א שְׁמוֹ֙ מֹשֶׁ֔ה וַתֹּ֕אמֶר כִּ֥י מִן־הַמַּ֖יִם מְשִׁיתִֽהוּ׃ (יא) וַיְהִ֣י ׀ בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֗ם וַיִּגְדַּ֤ל מֹשֶׁה֙ וַיֵּצֵ֣א אֶל־אֶחָ֔יו וַיַּ֖רְא בְּסִבְלֹתָ֑ם וַיַּרְא֙ אִ֣ישׁ מִצְרִ֔י מַכֶּ֥ה אִישׁ־עִבְרִ֖י מֵאֶחָֽיו׃
(10) When the child grew up, she brought him to Pharaoh’s daughter, who made him her son. She named him Moses, explaining, “I drew him out of the water.” (11) Some time after that, when Moses had grown up, he went out to his kinsfolk and witnessed their labors. He saw an Egyptian beating a Hebrew, one of his kinsmen.
The Ramba”n comments that these two juxtaposed pasukim both use the same term — ‘vayigdal’ — to indicate the growth of Moshe. The Ramba”n points out that the first pasuk is referring to Moshe’s physical growth and the second pasuk is referring to his spiritual growth. In the first pasuk, Moshe grew physically. In the second pasuk, he became a ‘Gadol’ — a man of spiritual stature. This pasuk provides an insight into who the Torah considers to be an ‘Adam Gadol’ [great person].
(א) ויגדל משה ויצא אל אחיו שגדל והיה לאיש. כי מתחלה אמר ויגדל הילד (שמות ב׳:י׳), שגדל עד שלא היה צריך לגמלה אותו, ואז הביאתהו לבת פרעה ויהי לה לבן כי לפני מלכים יתיצב, ואחרי כן גדל ויהי לאיש דעת:
(1) AND WHEN MOSES WAS GROWN UP HE WENT OUT UNTO HIS BRETHREN. This is to be understood that he grew to manhood. It has already been said, And the child grew, which means that it was no longer necessary to wean him, and then the mother brought him to Pharaoh’s daughter, and he became her son, for he was to stand in the presence of kings. (See Proverbs 22:29) After that, he grew to manhood in maturity of mind.
The Medrash, on the phrase “Moshe grew up and went out to his brethren and saw their burdens,” states that Moshe saw their burden and cried over them. He would moan “Woe is me over your fate. If only it could be me who would suffer rather than you.” He would then roll up his sleeves, so to speak, and participate in their hard labor.
(כז) וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל משֶׁה, [...] וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם. מַהוּ וַיַּרְא, שֶׁהָיָה רוֹאֶה בְּסִבְלוֹתָם וּבוֹכֶה וְאוֹמֵר, חֲבָל לִי עֲלֵיכֶם מִי יִתֵּן מוֹתִי עֲלֵיכֶם, שֶׁאֵין לְךָ מְלָאכָה קָשָׁה מִמְּלֶאכֶת הַטִּיט, וְהָיָה נוֹתֵן כְּתֵפָיו וּמְסַיֵּעַ לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶן.
רַבִּי אֶלְעָזָר בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר רָאָה מַשֹּׂוֹי גָדוֹל עַל קָטָן וּמַשֹּׂוֹי קָטָן עַל גָּדוֹל, וּמַשֹּׂוֹי אִישׁ עַל אִשָּׁה וּמַשֹּׂוֹי אִשָּׁה עַל אִישׁ, וּמַשֹּׂוֹי זָקֵן עַל בָּחוּר וּמַשֹּׂוֹי בָּחוּר עַל זָקֵן. וְהָיָה מַנִּיחַ דְּרָגוֹן שֶׁלּוֹ וְהוֹלֵךְ וּמְיַשֵּׁב לָהֶם סִבְלוֹתֵיהֶם, וְעוֹשֶׂה כְּאִלּוּ מְסַיֵּעַ לְפַרְעֹה. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַתָּה הִנַּחְתָּ עֲסָקֶיךָ וְהָלַכְתָּ לִרְאוֹת בְּצַעֲרָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וְנָהַגְתָּ בָּהֶן מִנְהַג אַחִים, אֲנִי מַנִּיחַ אֶת הָעֶלְיוֹנִים וְאֶת הַתַּחְתּוֹנִים, וַאֲדַבֵּר עִמְּךָ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שמות ג, ד): וַיַּרְא ה' כִּי סָר לִרְאוֹת, רָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמשֶׁה שֶׁסָּר מֵעֲסָקָיו לִרְאוֹת בְּסִבְלוֹתָם, לְפִיכָךְ (שמות ג, ד): וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה.
(27) “It was in those days, Moses grew and went out to his brethren, and he saw their burdens; he saw an Egyptian man beating a Hebrew man of his brethren” (Exodus 2:11). [...] “He saw their burdens.” What is “he saw”? He would see their burdens and cry and say: ‘Woe is me over you; would that I could die for you. There is no labor more arduous than labor with mortar.’ He would shoulder [the burdens] and help each and every one of them. Rabbi Elazar son of Rabbi Yosei HaGelili says: He saw a large burden on a small man and a small burden on a large man; the burden of a man on a woman and the burden of a woman on a man; the burden of an elderly man on a lad and the burden of a lad on an elderly man. He would leave his royal guard and would arrange their burdens, feigning as though he was helping Pharaoh. The Holy One blessed be He said: ‘You left your affairs and went to observe the Israelite’s suffering, and you treated them in a brotherly manner; I will leave the upper and lower worlds to speak with you.’ That is what is written: “The Lord saw that he had turned to see” (Exodus 3:4); the Holy One blessed be He saw that he turned from his affairs to see their burdens; therefore, “God called to him from the midst of the bush” (ibid.).
The juxtaposition of the term “Gadol” (which the Ramba”n attributes to spiritual greatness) and the mention of Moshe’s participation in the suffering of his brethren is a clear indication that the Torah’s definition of a Gadol is someone who cares about the fate of his fellow Jew. The degree to which a person feels the pain and trouble of another Jew, defines how much of a “Gadol” he is.
This could also be the interpretation of the age-old prayer (recited at a circumcision) of “This little child will become a Gadol” (zeh haKatan Gadol yiheyeh). Of the millions and millions of little children who have had this prayer recited at their circumcisions how many have really gone on to become “Gedolim”?
Perhaps we are not necessarily requesting that the little baby become a “Gadol” in learning only. A person can become an “Adam Gadol” in other ways as well. This eight-day-old baby, who is now only interested in one thing – himself, will one day become a “Gadol”. He should grow up and expand his horizons such that he becomes more than a self-centered individual (ANI l’atzmi).
People are born with clenched hands. After 120 years, when a person dies, the custom is to unclench the fists. A common proverb is that when a person enters the world, he acts like he wants to grasp it all for himself. But when a person leaves the world, he leaves with his hands open. The task in life is to open up a person’s hands so that his concern is not just the “I”, but extends to the entire world.
For more on this, see 'What Constitutes a “Gadol”?'
Rav Yissocher Frand on Parshas Shemos
(https://torah.org/torah-portion/ravfrand-5764-shemos/)
דיני ברכת ברוך שפטרני ובת מצוה
א.
המקור לברכת "ברוך שפטרני" מובא בדברי המדרש (ב"ר פרשה סג אות י) "ויגדלו הנערים וגו', אמר ר' אלעזר צריך אדם להטפל בבנו עד י"ג שנה, מיכן ואילך צריך שיאמר ברוך שפטרני מעונשו של זה".
ובדברי הראשונים מצאנו כמה נוסחאות בלשון הברכה: רבנו יונתן בהגהות על הרי"ף במסכת שבת (דף כה בדפי הרי"ף) כותב: "ובירושלמי כתב, כשיגיע קטן לי"ג שנה ויום אחד מברך האב ברוך המקום שפטרני מעונשו של זה". בפירוש התפילות לרבנו יהודה ב"ר יקר (ח"ב עמוד עב) מובא נוסח אחר: "אומר ברוך המקום שהצילנו מעונשו של זה". ואילו בהלכות ספר תורה וקריאתה למהרי"ל (הובא בדברי חמודות על הראש מסכת ברכות פרק ט סימן ה אות ל) כתוב: "מהרי"ל בזמן שבנו נעשה בר מצוה וקרא בתורה היה מברך ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אשר פטרני מעונשו של זה".
הלכה זו נפסקה בשו"ע (או"ח סי' רכה סעיף ב) בדברי הרמ"א: "יש אומרים מי שנעשה בנו בר מצוה יברך בא"י אמ"ה שפטרני מעונשו של זה", עכ"ל, והוא מדברי המהרי"ל הנ"ל. ומסיים הרמ"א: "וטוב לברך בלא שם ומלכות". ודבר זה צריך עיון, מדוע אמנם לא מברכים ברכה זו בשם ומלכות.
וביאר הדברי חמודות הנ"ל את הסיבה שמברכים ללא שם ומלכות, מכיון שלא נזכרה ברכה זו בגמרא, ואין לברך ברכה בשם ומלכות אלא אם כן הוזכרה הברכה בגמרא, כמו שכתב הרא"ש (פ"ק דקדושין סימן מא). ומכל מקום מביא הדברי חמודות שגם המרדכי סובר כדעת המהרי"ל שיש לברך ברכת ברוך שפטרני בשם ומלכות, וכתב על כך הגר"א בהגהותיו על השו"ע (שם) "וכן עיקר". ולהלן יבואר מנהג העולם שנוהגים כהכרעת השו"ע לברך בלא שם ומלכות בתוספת ביאור וטעם הדברים.
עוד צריך עיון, מדוע כתב הרמ"א את דין ברכת ברוך שפטרני בסימן רכ"ה שהוא "דיני ברכת שהחיינו", ובסעיף ב' שבו הגיה הרמ"א וכתב את דבריו, מובא הדין של ברכת שהחיינו למי שרואה את חברו לאחר ל' יום. ויש להבין מה דבר זה מלמדנו על גדר ברכת ברוך שפטרני.
המנהג הוא לברך ברוך שפטרני בקריאת התורה בפעם הראשונה שהנער עולה לתורה, כדברי המג"א (סימן רכה ס"ק ד, הובא במשנ"ב ס"ק ו) "ועכשיו נהגו לברך בשעה שהנער מתפלל או קורא בשבת ראשונה שאז נודע לרבים שהוא בר מצוה". ומקורו מנהגו של המהרי"ל "בזמן שבנו נעשה בר מצוה וקרא בתורה היה מברך בא"י אמ"ה אשר פטרני". וצריך ביאור טעם מנהג זה, ומה שייכת ברכת ברוך שפטרני לקריאת התורה.
ומנוסח הברכה "שפטרני מעונשו של זה", משמע שצריך הבן להיות סמוך לאביו כאשר האב מברך, אחרת הנוסח היה צריך להיות "מעונשו של בני". ויש לעיין מה הדין כשהאב לא נמצא בסמוך לבנו כאשר מלאו לבן י"ג שנים, האם יכול לברך במקומו ללא הבן, או שימתין עד שיגיע לביתו ויברך כאשר בנו לידו.
ב.
והנה בביאור לשון הברכה "שפטרני מעונשו של זה" כתב המג"א (סי' רכה ס"ק ה) וז"ל: "פי' דעד עכשיו נענש האב כשחטא הבן בשביל שלא חנכו. ובלבוש פירש איפכא, דעד עתה הבן נענש בעון האב". לפנינו שני ביאורים בנוסח הברכה:
הביאור הראשון, שהכוונה היא שעד עכשיו האב נענש כאשר הבן חטא בגלל שלא חינך את הבן להתנהג כראוי, אבל מיום שנעשה בן י"ג שנים "מחוייב הוא להתחזק בעצמו למצוות השי"ת" (לשון המשנה ברורה, שם ס"ק ז), ושוב לא יענש האב אם הבן יחטא, ועל כך מברך האב "שפטרני מעונשו של זה". ועי"ש במשנה ברורה שהוסיף: "ודע דאע"פ ששוב אין עליו ענין חינוך, מ"מ יש על האב מצות הוכחה כשרואה שאינו מתנהג כשורה, וכשאינו מוחה בידו נענש עליו, דלא גרע משאר ישראל" וכו'.
והביאור השני שהביא המג"א בשם הלבוש הוא, שכוונת הברכה "שפטרני מעונשו של זה", שעד עתה הבן נענש בעוון האב [ומקור הדברים בילקוט שמעוני (רות רמז תרז) "עד י"ג שנה הבן לוקה בעוון האב"].
ולכאורה לפי ביאור זה של הלבוש לא מובן כלל מדוע צריך האב לומר ברכה זו, הרי אדרבה, הבן היה צריך לברך ברכה זו ולא האב. ומצאתי בספר שו"ת שואלין ודורשין (סימן ה) שמביא בשם הש"ך בפירושו על התורה לפרשת לך לך שהבן הוא זה שמברך "ברוך שפטרני מעונשו של אבא", וביאר בשו"ת שואלין ודורשין הנ"ל שהנידון אם האב מברך ברוך שפטרני או הבן תלוי בשני הביאורים ללשון הברכה. לפי הלבוש שביאור הברכה הוא שעד עתה הבן נענש בעון האב, לכן הבן הוא זה שצריך לברך. אולם לפי ביאורו הראשון של המג"א שהאב נענש עד גיל י"ג אזי האב הוא המברך.
ובאמת לפי הנוסח המקובל אצלינו שהאב מברך את הברכה, כמפורש בדברי המדרש וכל הראשונים שהבאנו, צריך עיון על פירושו של הלבוש שמבאר טעם ששייך יותר לבן. וגם צריך עיון על הש"ך שכתב שהבן מברך, מה המקור לדבריו, שכן לא מצאנו שנהגו בשום מקום שהבן מברך ברכה זו.
ג.
ונראה כמה הבדלים נוספים הנוגעים למעשה בין שני הפירושים שהביא המג"א בכוונת ברכת ברוך שפטרני.
בספר הקטן והלכותיו (ח"א עמוד קפ) מסתפק בדין אדם שלאשתו יש בן שנולד לה מבעלה הראשון ונעשה בן י"ג שנה והוא גדל אצלו בביתו, האם עליו לברך ברכת ברוך שפטרני, למרות שהוא איננו האב הטבעי. ויסוד הספק תלוי בשני הביאורים לברכת "ברוך שפטרני". לפי הביאור הראשון שעד עכשיו נענש האב על חטאי הבן בגלל שלא חינכו, בבן אשתו הגדל אצלו בביתו הרי מוטל עליו החיוב לחנכו [כמבואר בגמרא (גיטין נב, א) "האפוטרופסין עושין להן לולב וערבה וסוכה וציצית" וזהו מדין חינוך, וכפי שמפורש בשו"ע חו"מ סימן ר"צ סע' ט"ו. ואם כן כעין אופטרופוס המחוייב בחינוך הבן, כן בבן אשתו הגדל אצלו יש עליו חיוב לחנכו], ולכן שפיר צריך לברך ברוך שפטרני. אך אם הביאור הוא כדברי הלבוש שעד עתה הבן נענש בעוון האב, ודאי שאין זה שייך כאשר אינו אביו, וכמובן שאינו מברך ברוך שפטרני.
וכמו כן תהיה נפקא מינה בין שני הביאורים, אם אביו מולידו של הבן צריך לומר ברכה זו כשאין הבן גדל בבית האב. לפי הטעם הראשון שנענש "בשביל שלא חנכו", בנידון זה שלכאורה אין עליו חיוב חינוך לא יצטרך לברך. ברם לפי טעמו של הלבוש כן יתחייב לברך.
הבדל נוסף לדינא בין שני הטעמים, הוא בדין המובא בפירוש "שערי רחמים" על ספר שערי אפרים (שער ד' הערה ב') כאשר האב נפטר והסב חי, האם כאשר הגיע הבן לגיל י"ג צריך אבי האב לברך ברכה זו, והביא בשם שו"ת מעשה איש (יו"ד סימן יד) "שאין שום חיוב על אבי אביו לברך בעד נכדו ברכה זו". ברם בפירוש "שערי חיים" על שערי אפרים (שם, אות כד) כתב על דבריו: "לענ"ד צ"ע דהלא קי"ל בשו"ע (יו"ד סי' רמה סע' ג) שחייב ללמוד תורה לבן בנו וכו', וממילא אם לא למדו כראוי הוא נענש, ושפיר שייך לומר ברוך שפטרני וכו' לפירוש הראשון המובא במג"א סימן רכ"ה.
הרי לנו נפק"מ בין שני הטעמים לברכת ברוך שפטרני: לפירוש הראשון שהטעם הוא מדין חינוך, צודק ה"שערי חיים" שאם נפטר האב, ואבי האב חייב בחינוך ובלימוד תורה עם נכדו, יברך אבי האב "ברוך שפטרני". אולם לפי הביאור השני של הלבוש שטעם הברכה הוא שעד עתה הבן נענש בעוון האב, ברור שאין טעם זה שייך באבי אבי הבן [הסבא], ואין הוא צריך לברך.
[ולהלן בענף ב' נבאר עוד נפק"מ בין שני הטעמים לענין ברכת ברוך שפטרני כשמגיעה בתו לגיל י"ב שנים].
ד.
כאמור, המנהג הוא לברך ברוך שפטרני בקריאת התורה בפעם הראשונה שהנער עולה לתורה. ונראה בביאור הדברים, דהנה מצינו בדברי הפוסקים שיסוד ברכת ברוך שפטרני שווה לברכת הגומל. וכמו שהביא בשו"ת בצל החכמה (סימן קלב אות טו) כאשר דן האם שייך לברך ברוך שפטרני לאחר שהגיע הבן לי"ג שנים, מדברי ספר קצות השלחן (סימן סה) בביאור בדי השלחן (אות יד) שכתב שיכול לברך ברוך שפטרני בכל זמן שירצה, כמו ברכת הגומל, והוכיח זאת גם מלשון המדרש שהוא המקור לברכת "ברוך שפטרני" (מובא בראשית דברינו) "צריך אדם להטפל בבנו עד י"ג שנה, מיכן ואילך צריך שיאמר ברוך שפטרני". ומשמעות "מיכן ואילך" שיכול גם לאחר שהגיע בנו לגיל בר מצוה. וכן מבואר בשו"ת חתן סופר (סימן צז) שנשאל אם יכול האב לברך ברוך שפטרני בברכת המזון כשלא היה בנו בביתו ביום הקריאה, והשיב דשפיר מברך האב ברוך שפטרני כשמזמנין על הבן. והיינו שיכול לברך גם לאחר זמן.
ומסיק בצל החכמה, וז"ל: "על כן נראה דעכ"פ תוך שלושים יום שפיר מברך, כעין המבואר לענין ברכת הגומל, שאם אין כאן עשרה לברך בפניהם ימתין עד שלושים יום אולי יזדמנו לו עשרה שיוכל לקיים המצוה כהלכתה ויותר לא ימתין וכו', על כן נראה דכל תוך ל' יום שפיר מברך".
וכן מבואר בשו"ת דברי מלכיאל (ח"א סי' ד) שיסוד ברכת ברוך שפטרני הוא כברכת הגומל, שהקשה על המנהג לברך ברוך שפטרני בשעת קריאת התורה, למה אם נעשה בר מצוה קודם ליום הקריאה [כגון ביום ג'] צריכים לחכות עד לקריאת התורה [ביום ה'], ומדוע לא יברכו מיד בעת שמגיע הבן לי"ג שנה. וביאר הדברי מלכיאל: "דברכת ברוך שפטרני דמי לברכת הודאה שצריך בי עשרה ותרי מינייהו רבנן, ולזה קבעו חז"ל לברך ברכת הגומל בברכת התורה שאז ודאי הוי עשרה, וה"ה לברכת ברוך שפטרני דדמי לברכת הודאה, ולכן צריך לברכה בשעת קריאת התורה", עכ"ד.
ודבריו מוטעמים על פי מש"כ התוס' (ברכות נד, ב ד"ה ואימא) שברכת הגומל "נהגו העולם לברך אחר שקורא בתורה", ולכן אם גדר ברכת ברוך שפטרני הוא ברכת הודאה כמו ברכת הגומל, שפיר מבואר הטעם מדוע נוהגים לברך דוקא בקריאת התורה.
אולם מתוך דברי החתן סופר שהבאנו, שכתב שיכול האב לברך ברוך שפטרני בברכת המזון כשלא היה בנו בביתו ביום הקריאה, מפורש שאין ברכת ברוך שפטרני דומה לברכת הגומל, ואין צריך עשרה וקריאת התורה. וכן הסיק הגר"ש דבליצקי שליט"א בספרו זה השלחן (ח"ב לאו"ח סי' רכה) שברכת ברוך שפטרני לא צריכה ציבור. עם כל זאת כבר סתר את דבריו בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ז סימן כג ס"ק ד) ופשיטא לו שברכת ברוך שפטרני צריכה עשרה כמבואר ב"דברי מלכיאל" שברכת ברוך שפטרני צריכה עשרה כמו ברכת הגומל.
[בדרך אגב לכאורה יש סתירה בדברי "בצל החכמה" (ח"ה סימן קלד) שדחה את מש"כ הדברי מלכיאל והקשה עליו מהיכן למד לדמות הברכות האלו זו לזו, ומאידך, הוא עצמו מדמה ברכות אלו אחת לשניה כמו שהבאנו לעיל, שכתב שיכול להמתין מלברך ברוך שפטרני עד ל' יום כמו בברכת הגומל, וצ"ע].
הרי לנו מפורש בדברי האחרונים, שיסוד ברכת ברוך שפטרני שווה לברכת הגומל, שהם ברכת הודאה להשי"ת. וכמו שנתבאר, שאותן הלכות שיש בברכת הגומל יש בברכת ברוך שפטרני: צריך לברך בעשרה בקריאת התורה, ויכול לאומרה עד שלשים יום לאחר יום הבר מצוה.
ה.
אמנם מצאתי ביאור נוסף בענין ברכת ברוך שפטרני בספר מעדני חיים של ידידי הרב חיים כהן שליט"א מניו יורק (סימן מח) על פי דברי הזוה"ק (ריש פרשת וישב) שברכה זו נתקנה כדי לבטא את השמחה העמוקה של האב כשרואה הצלת בנו אחר י"ג שנה שלא נלכד ברשת היצר הרע, והבן אין בו כל כך דעת להבין גודל הנס שלו, אך האב הגדול שמבין גודל הנס, שפיר מברך. ומבאר במעדני חיים שם, שלפי זה מוטעם ומובן היטב מדוע כתב הרמ"א את דין ברכת ברוך שפטרני בסימן רכ"ה שהוא "דיני ברכת שהחיינו", ובסעיף ב' שבו הגיה הרמ"א וכתב את דבריו, מובא הדין של ברכת שהחיינו למי שרואה את חברו לאחר ל' יום. ומכך יש ללמוד ששתי ברכות אלו, "שהחיינו" כשרואה את חברו לאחר זמן רב, ו"ברוך שפטרני", יסודם שווה שנתקנו על השמחה הגדולה שיש למברך, עכת"ד ה"מעדני חיים".
ויתכן לפי סברה זו שגדר ברכת ברוך שפטרני הוא על השמחה, ולא רק גדר של הודאה, שצריך לברך שהחיינו בדיוק בתאריך כאשר מגיע לגיל י"ג, ואין להמתין, משום שהשמחה היא ביום שמגיע לבר מצוה.
אולם תמה אני על המעדני חיים, שהרי באגרות משה (יו"ד ח"ג סימן יד אות ד) משמע שלא כדבריו, שכתב: "הטעם שבן שהגיע לי"ג שנה שנתחייב במצוות וכן בת שהגיע לי"ב שנה אין מברכים שהחיינו הוא, שעל חדוש חיוב המצוה תיקנו לברך שהחיינו, ולא כשבהמצוה ליכא חידוש זמן אלא בהגברא. כי מכיון שישנו בהחיוב מצד קבלת התורה, שגם לקטנים איכא ענין קבלת התורה שאבותינו קבלו לדורי דורות עולם, כבר ליכא ענין חידוש בהגברא, דתיכף כשיסתלקו הפטור מצד קטנות הוא בהחיוב".
ומפורש לדעתו, שברכת שהחיינו לא שייכת כלל כשמגיע הבן לגיל בר מצוה, והיינו משום שסובר כפי דעת הדברי מלכיאל "דברכת ברוך שפטרני דמי לברכת הודאה", וכמו שגם ביאר "בצל החכמה" שגדר הברכה הוא כברת הגומל, והיינו חיוב הודאה ולא מדין שמחה.
ו.
לאור כל האמור לעיל, נראה לומר שבשורש מהות ברכת ברוך שפטרני, עולים כל הדברים שנתבארו בקנה אחד. ובזה מתחברים סוף הדברים בראשיתם:
כמו שנתבאר, ברכת ברוך שפטרני היא ברכת הודאה ושבח להשי"ת, וכן ברכה על השמחה שהגיע הבן למצוות, וכוללת בתוכה צירוף של שבח והודאה לה' הן מצד האב והן מצד הבן, כמבואר לעיל שנקטינן להלכה את שני הטעמים שהביא המג"א לבאר את נוסח הברכה. ואם כן יש כאן הודאה של האב, כפי הביאור הראשון שהאב מודה על שנפטר מהעונש שהיה מחוייב כאשר הבן חטא בגלל שלא חינכו כראוי, וכן יש הודאה של הבן, כפי ביאורו של הלבוש, שהבן נענש בעוון האב וכעת הוא מודה על שנפטר מעונש זה.
ומכיון שמהות גדר הברכה היא צירוף של הודאת הבן והאב צריך שיהיה הבן נוכח בעת שמברך האב את הברכה, כמו שכתב רבנו אביגדור (מגדולי הראשונים) בפירושים ובפסקים שלו על התורה (פרשת תולדות פסק כ) וז"ל: "וצריך לעמוד על בנו לשום ידו על ראשו ומברך ברכה זאת וכו' וכן נהגו הצרפתים". ומפורש בדבריו שהאב צריך לעמוד על יד בנו בעת שמברך את הברכה, ולא זו בלבד, אלא שצריך גם להניח היד על ראש הבן. ודבריו מובנים לפי המבואר, שגדר חיוב הברכה הוא פועל יוצא של האב והבן יחדיו, ולכן צריך שיהיה הבן סמוך לאב בשעת הברכה.
[ולא כמו שהסיק להלכה בשו"ת בצל החכמה (ח"ה סימנים קלב-קלג) שאם כי לכתחילה צריך האב לומר ברכה זו ליד ובפני בנו [שכן אומר "עונשו של זה", ולכן בנו צריך להיות שם], אין זה לעיכובא, ואם אי אפשר, כגון כאשר האב נמצא בעיר אחרת בעת שהבן נהיה בן י"ג שנה, יכול האב לעלות לתורה באותו מקום בו הוא נמצא ולברך].
ומצאתי סימוכין להגדרה זו, שמהות גדר סברת ברוך שפטרני היא צירוף של הודאת הבן והאב, בדברי שו"ת תשובות והנהגות (ח"ב סי' קמב) וז"ל: "ולע"ד נראה, שאם האב אינו מברך ברוך שפטרני בשם ומלכות, כמנהגינו, טוב הדבר שהבן כשמברך ברכת התורה ששייך לקורא ולציבור להרבה פוסקים, יכוון להוציא אביו, והוא מוסיף על הברכה שהקב"ה נתן התורה, והוא שפטר אותו מעונשו של זה, ודומה לברכה הסמוכה לחברתה שאינה פותחת בברוך ומ"מ שם ברכה עלה", עכ"ד. ומבואר כיסוד דברינו, שמהות גדר הברכה היא צירוף של הודאת הבן והאב, ועל כן יש בברכה זו חיוב על האב כלפי הבן וחיוב של הבן כלפי האב.
ואמנם לפי דברי תשובות והנהגות מבואר היטב בתוספת ביאור מנהגינו לברך בלי שם ומלכות, מכיון וחיוב הברכה הוא צירוף של הודאת הבן והאב, כאשר עולה הבן לתורה ומברך את ברכת התורה, בכך הבן משלים בברכתו את ה"שם ומלכות" שלא אמר האב כשבירך ברוך שפטרני.
ומבואר היטב לפי זה, מכיון של מהות גדר ברכת ברוך שפטרני הוא ברכת הודאה ושבח להשי"ת של האב והבן, הרי שברכה זו דומה במהותה לברכת הגומל שהיא שבח לה' הגומל לחייבים טובות, וכפי שהבאנו מדברי הפוסקים לעיל שמיסוד זה נובע המנהג לברך את הברכה בקריאת התורה, ומסתעפות מכך ההלכות שיש בברכת ברוך שפטרני כבברכת הגומל, שצריך בעשרה בקריאת התורה, ויכול לאומרה עד שלשים יום.
ועם זאת גם מיושב ומוטעם מקום הלכה זו של ברכת ברוך שפטרני בסימן רכ"ה בשו"ע בסמיכות להלכות ברכת שהחיינו שמברך על ראיית אדם שלא ראהו זמן רב, שכן בברכה זו יש גם ענין של שמחה והודאה. ויש להוסיף, שאמנם מקום ההלכה של ברכת ברוך שפטרני בשו"ע הוא בסוף ההלכות של ברכות שהחיינו על דברים פרטיים אישיים, כגון הרואה את חברו לאחר ל' יום. ולאחר ההלכה של ברכת ברוך שפטרני מובאים בשו"ע ההלכות של ברכת שהחיינו על פירות חדשים. ולפי המבואר הדברים מוטעמים היטב, שכן ברכת ברוך שפטרני שהיא שילוב בין חיוב האב והבן היא אכן ברכה שמהותה פרטי ואישי, ולכן נקבעה במקומה, ורק אחר כך מוזכרים ההלכות בנושא אחר, ענין ברכת שהחיינו על פירות.
ענף ב'
בת מצוה וברכת ברוך שפטרני בבת
ממוצא שני הטעמים שהביא המג"א בביאור ברכת ברוך שפטרני, האם זו הודאה על שנפטר האב מלהענש כשחטא הבן בשביל שלא חנכו, או שהברכה היא שנפטר הבן ממה שעד עתה נענש בעון האב" – נובע דיון גדול ששקלו וטרו בו רבותינו גדולי הדורות האחרונים – מדוע לא מברכים ברכת ברוך שפטרני כשמגיעה הבת למצוות בגיל י"ב שנים, ומכך הסתעף נדון נוסף: האם יש טעם ומקור לחוג את בת המצוה, כשם שחוגגים את בר המצוה, והאם סעודה זו נחשבת לסעודת מצוה.
ראשיתו של דיון זה הם דברי הפרי מגדים באשל אברהם (או"ח סי' רכ"ה סק"ח) וז"ל: "והנה למה לא יברך בנקיבה י"ב שנים, לפירוש הלבוש דבנים נענשים בשביל אב, לא שנא זכרים ונקיבות. ולמ"ד חינוך, יש לומר דאין מחויב לחנך בתו קטנה, עי' מג"א סי' שמ"א סק"א".
ומבואר בדבריו שהשאלה אם אומרים ברכת ברוך שפטרני על בת בהגיעה לגיל י"ב שנים תלויה בשני הטעמים שהביא המג"א בביאור ברכת ברוך שפטרני: לפי הטעם הראשון שעד עכשיו נענש האב כשחטא הבן בגלל שלא חנכו, מובן מדוע אין מברכים על בת, מכיון שאין חיוב לחנך בת כמו שכתב המג"א בסימן שמ"א שחיוב חינוך הוא רק לבן. אולם לפי הטעם השני שכתב הלבוש, שהברכה היא על כך שעד עתה נענש הבן בעוון האב, יוצא שצריך לברך גם בבת, מפני שגם הבת נענשת בעוון האב.
והנה דעת הגאון רד"ל בהגהותיו על דברי המדרש פרשת תולדות (פרשה סג אות יג) שאם הטעם בברכת ברוך שפטרני הוא בגלל שעד עכשיו האב נענש על עוונות הבן, הוא הדין שגם בבת צריכים לברך, עכת"ד. ובאמת דבריו צריכים עיון, שהרי הטעם שהביא הוא הטעם הראשון במג"א שהאב נענש בגלל שלא חינך את הבן, ולפי זה כבר כתב הפמ"ג שבבת מכיון שאין האב מחויב לחנכה אין חיוב ברכה, והיאך זה כתב הרד"ל שלפי הטעם הראשון במג"א צריכים לברך גם על בת, וצע"ג.
אולם בספר כף החיים (סימן רכה אות טו) כתב שלפי שני הטעמים שהביא המג"א, אין לברך ברכת "ברוך שפטרני" בבת, וז"ל: והא שאין מברכין על הנקיבה בהגיעה לתחילת י"ג נראה לי הטעם, משום דדרך העולם הבת ניזונת מבית אביה עד הנישואין, ואם כן כיון שהיא תחת ממשלתו לזונה ולהשיאה, יכול להוכיחה גם כן, ואם כן לא נפטר עד הנישואין, עד אשר תהיה תחת ממשלת בעלה ואז הוא חייב להוכיחה. ולטעם השני של הלבוש משום שהיא נענשת בחטאו, נראה בבת שיש לה ג"כ מזל של בעלה שבת פלוני לפלוני, אפשר שיגבר מזל הבעל ולא תענש בחטא האב, ועל כן לא תקנו לברך".
וכן דעת הגאון רד"ל (בהמשך דבריו בהגהותיו לדברי המדרש, שם), שאין לברך ברכת ברוך שפטרני בבת, מטעם אחר, והוא משמעות לשון המדרש (שהבאנו בראש הדברים) שעיקר הברכה של "ברוך שפטרני" הוא מאחר "שצריך האב להטפל בבנו עד י"ג שנה", והיינו שהכוונה היא על חיוב האב ללמוד עם בנו תורה, ואם כן לפי זה אין חיוב לברך ברוך שפטרני בבת, כי אין מצות לימוד תורה לבת.
ברם בשו"ת יביע אומר (ח"ו או"ח סימן כט ס"ק ג) לאחר שהביא דברי הפמ"ג לתלות דין ברכת ברוך שפטרני בבת בשתי הטעמים של המג"א, כתב שלפי דברי התוספות ישנים במסכת יומא (פב, א ד"ה בן שמונה) והמאירי (נזיר כט, א) שיש חיוב לחנך את הבת [שלא כמו שהביא הפמ"ג בשם המג"א בסימן שמא] נמצא שגם לפי טעמו של המג"א שברכת ברוך שפטרני היא על שנפטר מכך שעד עכשיו היה נענש האב כשחטא הבן בגלל שלא חנכו, יש לברך ברכה זו גם בבת, מכיון שגם בבת יש דין חינוך, כדעת הראשונים הנ"ל. ואם כן נמצא מעתה שלפי שני הטעמים בברכת ברוך שפטרני צריך לברך על בת כשמגיעה לבת מצוה. ולכן מסיק היביע אומר להלכה, שיש לומר ברכת ברוך שפטרני על בת ללא שם ומלכות.
אולם גם אם נאמר שיש חיוב לחנך את הבת, בקובץ כרם שלמה (כרך ג קונטרס ט, עמ' טו) הביא בשם רבי טיעה וויל בנו של הקרבן נתנאל שכתב: "דהעיקר הוא בשביל חינוך התורה, ולא שייך זה בבת דכל המלמד בתו תורה כאילו מלמדה תיפלות (סוטה כ, א). וכן משמע קצת במדרש רבה פרשת תולדות דקאי לענין לימוד התורה. ונלענ"ד דבעבור זה נהגו לברך ברכה זו בשעה שהבן עולה לתורה, ומנהגן של ישראל תורה הוא".
ב.
לפי זה הוסיף ביביע אומר (שם), שיש מקום לומר שהסעודה שעושים לרגל "בת מצוה" ביום שהגיעה לי"ב שנים היא סעודת מצוה, כיון שהוא שמחה לאב שהשתחרר מהעונש המוטל עליו לחנך בתו. והביא שם שכן כתב בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ה או"ח סימן כח) שסעודה שעושים לרגל בת מצוה היא סעודת מצוה. ותמכו יתדותיהם בדברי הבן איש חי (פרשת ראה אות יז) שכתב: "והבת ביום שתכנס למצוות, אע"פ שלא נהגו לעשות לה סעודה, עם כל זה תהיה שמחה באותו יום ותלבוש בגדי שבת, ואם יש לאל ידה תלבש בגד חדש ותברך שהחיינו, ותכווין לפטור שמחת כניסתה בעול מצות", עכ"ל. ודייקו מדבריו, שאף שכתב שלא נהגו [בזמנו] לעשות לה סעודה, נראה שדעתו שהדבר תלוי במנהג, "ואם כן בזמן הזה שנהגו לעשות סעודה, יפה הם עושים", עכת"ד היביע אומר והישכיל עבדי.
אולם, הרבה פוסקים חלקו על דבריהם, ובראשם האגרות משה (ח"א או"ח סימן קד) שכתב שאין דין סעודת מצוה בחגיגת בת מצוה ואפשר להחשיב זאת כשמחה של יום הולדת בעלמא, וזה לשונו: "בדבר ענין החפצים להנהיג איזה סדר ושמחה בבנות כשנעשו בנות מצוה, הנה אין לעשות זה בבית הכנסת בשום אופן אף לא בלילה, כי בבית הכנסת אינו מקום לעשות דברי רשות אף בנבנו על תנאי, והצערעמאניע של בת מצוה הוא ודאי רק דברי רשות והבל בעלמא ואין שום מקום להתיר לעשות זה בבית הכנסת. וכ"ש בזה שהמקור בא מהרעפארמער וקאנסערוואטיווער. ורק אם רוצה האב לעשות איזה שמחה בביתו רשאי, אבל אין זה שום ענין וסמך להחשיב זה דבר מצוה וסעודת מצוה, כי הוא רק כשמחה של יום הולדת בעלמא".
וכן העלה לדינא ידידי ורעי הגר"א יפה שלזינגר שליט"א בספרו באר שרים (סימן סב) שאין לברך ברכת ברוך שפטרני על בת, ואין זו סעודת מצוה. ובדבריו שם פקפק על מש"כ יביע אומר וישכיל עבדי למצוא סימוכין מדברי הבן איש חי כנ"ל, וכתב שהסתמכו על יסוד רעוע, שכן אדרבה, ממש"כ הבן איש חי שלא נהגו לעשות סעודה, מוכח שהמנהג הוא לא לעשות סעודת מצוה].
ומסיים הבאר שרים בדברים נוקבים: "ומה שבאו מקרוב חדשים והנהיגו מנהג זה, עם כל זה לא יקנה שביתה בבתי החרדים לדבר ה', ועל כן צדקו מאד דברי הגר"מ בספרו אגרות משה שכתב שהוא דבר הבל, ורק כסעודה שעושים לכל יום הולדת ואין בו ריח של סעודת מצוה", וציין לדברי הגאון רבי אהרן וואלקין מפינסק בשו"ת זקן אהרן (ח"א סימן ו) שיצא בחריפות גדולה לאסור מכל וכל את המנהג שהתחדש בימיו לערוך סעודות "בת מצוה" בבית הכנסת, ועיקר טעמו בגלל החשש שיש בכך דמיון למנהג הגויים שעושים כן בבית תיפלתן ולמנהג הרפורמים.
ואף בשו"ת באר משה (ח"א סימן י) הסיק שאין להחשיב הסעודה שעושים לבת בהגיעה לגיל י"ב שנים כסעודת מצוה, ולמעשה גם אין לברך על בת "ברוך שפטרני". וכן מסיק בשו"ת קול מבשר (ח"ב סימן מד) ויסוד הכרעתו דברי הרד"ל שהבאנו, שבגלל שהברכה היא על חיוב לימוד התורה שחייב האב ללמד את בנו כמשמעות דברי המדרש שהוא המקור לברכה, אם כן לגבי בת שאין חיוב ללמדה תורה, אין כלל ברכה זו, וממילא אין זו סעודת מצוה.
[ובשו"ת שרידי אש (חלק ג' סימן צג) כתב: "ואף שנוטה אני להתיר חגיגת בת המצוה מ"מ מסכים אני לדעת הגאון ר"מ פיינשטיין בספרו אגרות משה או"ח שאין לחגוג חגיגה זו בבית הכנסת ואף לא בלילה אף שאין שם אנשים, כי אם בבית פרטי או באולם הסמוך לבית הכנסת. ובתנאי שהרב ידרוש בפני הבת הבוגרת דרשה מאליפה ולהזהירה להיות שומרת מהיום והלאה המצוות העיקריות בדברים שבינה למקום (כשרות, שבת וטהרת המשפחה) הטיפול בחינוך הבנים וחובת העידוד והחיזוק לבעל בלימוד תורה ובשמירת מצוות והיותה שקודה לתת עיניה באיש שהוא ת"ח ויר"ש. וכל הדברים האלה הם טעמים גדולים להתיר חגיגה זו אפילו לשיטת הגר"א שהנהו מחמיר מאד בעניינים אלו"].
ועוד הוסיף באגרות משה (או"ח ח"ג סימן צז) ביאור "מדוע אין מצוה כשנעשית בת י"ב שנה כמו בבן, דגם הבת הא מתחייבת עתה במצוות", וכתב: "והנכון לע"ד, משום דאין ניכר חילוק בבת במה שנעשית גדולה יותר מקטנותה, ולא דמי לבן שניכר טובא, שמעתה מצרפין אותו לכל דבר שבעי מנין עשרה ומנין שלושה. ועל ידיעה בעלמא כשלא ניכר למעשה, אין עושין סעודה ושמחה, אף שבעצם יש בזה אותה השמחה ממש".
ג.
והנה לעיל [סוף ענף א] נתבאר שמהות גדר ברכת ברוך שפטרני היא ברכת הודאה ושבח להשי"ת של האב והבן, וברכה זו דומה במהותה לברכת הגומל שהיא שבח לה' הגומל לחייבים טובות, והבאנו מדברי הפוסקים שההלכות שיש בברכת ברוך שפטרני שוות להלכות שבברכת הגומל שצריך בעשרה בקריאת התורה, ויכול לאומרה עד שלשים יום.
ובאמת מעתה מבואר היטב מדוע אין לומר בבת ברכת ברוך שפטרני, שהרי מכיון שאין קורין לאשה לתורה אין ענין ברכת ברוך שפטרני שייך בה, כשם שברכת הגומל נשים אינן אומרות מהאי טעמא, וכן פסק להלכה בשו"ת אגרות משה (ח"ה סימן יד) וז"ל: "הנה בעצם אין מקום ואין טעם לחלק בחיוב ברכות ההודאה בין איש לאשה (עי' שו"ע או"ח סי' רי"ט במג"א ס"ק א) וכיון שאיש מחוייב לברך, וודאי שגם אשה מחוייבת לברך. אך איכא דברים שהחמירו חכמים באופן העשיה, שיברך החייב לברך דווקא בעשרה וביום הקריאה ובשעה שקראוהו לתורה, ורק אם אי אפשר לו שיקראוהו לתורה, מברך על הבימה תיכף אחר הקריאה בתורה, והא אף שלא שייך זה לברכת התורה, כמנהג בברכת הגומל. וכן בברכת ברוך שפטרני מענשו של זה, שמברך אבי הבן כשקורין אותו בפעם הראשון שנעשה בר מצוה, שזה לא שייך באשה בזמנינו שאין קורין אשה לתורה".
נמצא מעתה שאמנם האשה במהותה שייך שיהיו חייבים לברך עליה ברוך שפטרני כשמגיעה לי"ב, ורק אין מברכים משום שבמציאות אי אפשר לברך ברכה זו מכיון שברכה זו נתקנה לומר בקריאת התורה. והיינו כברכת הגומל, שאף שאשה מחוייבת לברכה, איננה יכולה בגלל שאינה עולה לתורה. וזאת היא כנראה הסיבה מדוע לא נוהגים עתה לומר ברוך שפטרני לבת בגיל הבת מצוה
ברכת 'ברוך שפטרני' לבן ולבת ובענין מסיבת 'בת מצוה'
כאשר בן מגיע לגיל המצוות, מברך האב "ברוך שפטרני מעונשו של זה", ונשאלת השאלה מדוע לא נהגו לברך ברכה זו כאשר הבת מגיעה לגיל המצוות בגיל י"ב שנים.
ומענין לענין באותו ענין, יש לברר האם יש טעם ומקור לחגוג 'בת מצוה' במסיבה כשם שחוגגים את בר המצוה, והאם הסעודה הנערכת בשמחת 'בת מצוה' נחשבת 'סעודת מצוה'.
א. המקור לברכת "ברוך שפטרני" מובא בדברי המדרש (ב"ר סג, י) "וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים (בראשית כה, כז), אמר ר' אלעזר, צריך אדם להיטפל בבנו עד י"ג שנה, מיכן ואילך צריך שיאמר ברוך שפטרני מעונשו של זה".
בדברי הראשונים מצאנו כמה נוסחאות בלשון הברכה. רבנו יונתן (שבת כה, א בדפי הרי"ף) הביא את דברי הירושלמי "כשיגיע קטן לי"ג שנה ויום אחד מברך האב ברוך המקום שפטרני מעונשו של זה". בפירוש התפילות לרבנו יהודה ב"ר יקר (ח"ב עמוד עב) הובא נוסח אחר: "אומר ברוך המקום שהצילנו מעונשו של זה". ואילו בדברי חמודות על הרא"ש (ברכות פ"ט סימן ה אות ל) כתב: "מהרי"ל בזמן שבנו נעשה בר מצוה וקרא בתורה היה מברך ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אשר פטרני מעונשו של זה".
הרמ"א (או"ח סי' רכה סע' ב) הביא להלכה את דברי המהרי"ל: "יש אומרים מי שנעשה בנו בר מצוה יברך בא"י אמ"ה שפטרני מעונשו של זה", וסיים: "וטוב לברך בלא שם ומלכות". ויש להבין מדוע לא לברך ברכה זו בשם ומלכות.
וביאר הדברי חמודות (שם) שאין מברכים 'ברוך שפטרני' בשם ומלכות, כי ברכה זו לא נזכרה בגמרא, ואין לברך ברכה בשם ומלכות אלא אם כן הוזכרה הברכה בגמרא, כמו שכתב הרא"ש (קדושין פ"א סימן מא). עם זאת, הדברי חמודות כתב שגם המרדכי נקט כדעת המהרי"ל שיש לברך 'ברוך שפטרני' בשם ומלכות, וכתב על כך הגר"א בהגהותיו על השו"ע (שם) "וכן עיקר". ולהלן יבואר מנהג העולם שנוהגים כהכרעת השו"ע לברך בלא שם ומלכות בתוספת ביאור וטעם הדברים.
ב. עוד צריך עיון, מדוע כתב הרמ"א את דין ברכת 'ברוך שפטרני' בסימן רכ"ה שכותרתו "דיני ברכת שהחיינו", בסעיף ב', בסמוך לדין ברכת שהחיינו למי שרואה את חברו לאחר שלושים יום. וצ"ע מה דבר זה מלמדנו על גדר ברכת 'ברוך שפטרני'.
בזמנינו נוהגים לברך 'ברוך שפטרני' בקריאת התורה, בפעם הראשונה כשהנער עולה לתורה, כדברי המג"א (סימן רכה ס"ק ד, הובא במשנ"ב ס"ק ו) "ועכשיו נהגו לברך ['ברוך שפטרני'] בשעה שהנער מתפלל או קורא בשבת ראשונה, שאז נודע לרבים שהוא בר מצוה". ומקורו במנהגו של המהרי"ל "בזמן שבנו נעשה בר מצוה וקרא בתורה היה מברך בא"י אמ"ה אשר פטרני". וצריך ביאור טעם מנהג זה, ומדוע ברכת 'ברוך שפטרני' שייכת לקריאת התורה.
מנוסח הברכה "שפטרני מעונשו של זה", משמע שצריך הבן להיות סמוך לאביו כאשר האב מברך, שאם לא כן הנוסח היה צריך להיות "מעונשו של בני". ויש לעיין מה הדין כאשר האב לא נמצא בסמוך לבנו כאשר מלאו לבן י"ג שנים, האם יכול לברך במקומו ללא הבן, או שימתין עד שיגיע לביתו ויברך כאשר בנו לידו.
ביאור ברכת ברוך שפטרני מעונשו של זה – מי נפטר ומאיזה עונש
ג. בביאור לשון הברכה "שפטרני מעונשו של זה" כתב המג"א (סי' רכה ס"ק ה) "פירוש, דעד עכשיו נענש האב כשחטא הבן בשביל שלא חנכו. ובלבוש פירש איפכא, דעד עתה הבן נענש בעון האב". ונתבארו בדבריו שני ביאורים לברכה:
- עד עכשיו האב נענש כאשר הבן חטא בגלל שלא חינך את הבן להתנהג כראוי, אבל מיום שנעשה בן י"ג שנים "מחוייב הוא להתחזק בעצמו למצוות השי"ת" (משנה ברורה שם ס"ק ז), ושוב לא יענש האב אם הבן יחטא, ועל כך מברך האב "שפטרני מעונשו של זה" – מהעונש שנענש בגלל הקטן. ובמשנה ברורה הוסיף: "ודע דאע"פ ששוב אין עליו ענין חינוך, מכל מקום יש על האב מצות הוכחה כשרואה שאינו מתנהג כשורה, וכשאינו מוחה בידו נענש עליו, דלא גרע משאר ישראל".
- עד עתה הבן נענש בעוון האב, כמבואר בילקוט שמעוני (רות רמז תרז) "עד י"ג שנה הבן לוקה בעוון האב", והברכה היא שהבן נפטר מלהענש בגלל אביו. ולפי פירוש זה לכאורה תמוה מדוע צריך האב לומר ברכה זו, הרי אדרבה, הבן היה צריך לברך ברכה זו ולא האב.
ובאמת בשו"ת שואלין ודורשין (סימן ה) הביא בשם הש"ך בפירושו על התורה (פרשת לך לך) שהבן הוא זה שמברך "ברוך שפטרני מעונשו של אבא", וביאר כי הנדון מי מברך 'ברוך שפטרני' תלוי בשני הביאורים ללשון הברכה. לפי המג"א, שהאב נענש על מעשי בנו עד גיל י"ג, האב מברך. ולפי הלבוש שעד בר המצוה הבן נענש בעוון אביו, הבן מברך. אולם למנהגינו היום שהאב מברך 'ברוך שפטרני', צריך עיון בפירושו של הלבוש מדוע האב מברך את הברכה ולא הבן.
וכמו כן צ"ע על הש"ך שכתב שהבן מברך, מה המקור לדבריו, ולא מצאנו שנהגו שהבן מברך ברכה זו.
ד. ואכן יש מספר הבדלים נוספים הנוגעים למעשה בין שני הפירושים שהביא המג"א בביאור ברכת 'ברוך שפטרני'.
- בן הגדל בבית אמו – בספר הקטן והלכותיו (פרק פג סע' כט) כתב: "אב שלאשתו יש בן שנולד לה מבעלה הראשון ונעשה בן י"ג שנה והוא גדל אצלו בביתו, יברך ברוך שפטרני בלי שם ומלכות, אף לנוהגים לברך ברכה זו בבנו ממש בשם ומלכות. ואם אינו מגדלו בביתו, אין צריך לברך כלל כשנעשה הנער בר מצוה. ויש לדון אם אביו מולידו צריך לברך ברכה זו כשבנו אינו גודל אצלו". כלומר, כאשר הבן לא גדל עם אביו אלא בבית אמו, יש להסתפק האם האב "החורג" המגדל את הבן בביתו צריך לברך 'ברוך שפטרני', למרות שהוא איננו האב הטבעי, ושורש הספק מהו ביאור הברכה. לפי ביאורו של המג"א, שעד עכשיו נענש האב על חטאי הבן בגלל שלא חינכו, האב ה"חורג" צריך לחנך את בנה של אשתו מדין "אפוטרופוס", המבואר במסכת גיטין (נב, א) "האפוטרופסין עושין להן לולב וערבה וסוכה וציצית" וזהו מדין חינוך, וכפי שמפורש בשו"ע (חו"מ סימן רצ סע' טו). ולכן שפיר צריך לברך 'ברוך שפטרני'. אולם לפי ביאורו של הלבוש, שעד עתה הבן נענש בעוון האב, טעם זה שייך כמובן רק באביו הטבעי ולא באביו ה"חורג", וכמובן שאינו מברך ברוך שפטרני.
וכמו כן תהיה נפקא מינה בין שני הביאורים, האם האב הטבעי צריך לומר ברכה זו כאשר הבן לא גדל עמו. לפי המג"א שהאב נענש "בשביל שלא חינכו", בנדון זה שלכאורה אין עליו חיוב חינוך לא יצטרך לברך. ברם לפי הלבוש יתחייב לברך.
- האם הסב מברך על נכדו הגדל בביתו – בפירוש שערי רחמים על ספר שערי אפרים (שער ד הערה ב) הביא מדברי שו"ת מעשה איש (יו"ד סימן יד) "שאין שום חיוב על אבי אביו לברך בעד נכדו ברכה זו". אולם בפירוש שערי חיים על שערי אפרים (שם, אות כד) כתב על דבריו: "לענ"ד צ"ע דהלא קי"ל בשו"ע (יו"ד סי' רמה סע' ג) שחייב ללמוד תורה לבן בנו, וממילא אם לא למדו כראוי הוא נענש, ושפיר שייך לומר ברוך שפטרני לפירוש הראשון המובא במג"א סימן רכ"ה".
הרי לנו נפק"מ בין שני הביאורים לברכת 'ברוך שפטרני': לפי המג"א שהטעם הוא מדין חינוך, צדק השערי חיים, שאם נפטר האב, ואבי האב חייב בחינוך ובלימוד תורה עם נכדו, יברך אבי האב 'ברוך שפטרני'. אולם לפי ביאורו השני של הלבוש שהבן מודה שנפטר מעונש אביו, ברור שאין טעם זה שייך באבי אבי הבן [הסבא], ואין הוא צריך לברך.
[ולהלן בענף ב' נבאר עוד נפק"מ בין שני הטעמים לענין ברכת ברוך שפטרני כשמגיעה בתו לגיל י"ב שנים].
הברכה בשעת קריאת התורה
ה. כאמור, המנהג הוא לברך ברוך שפטרני בקריאת התורה בפעם הראשונה כשהנער עולה לתורה. ונראה בביאור הדברים, על פי מה שכתבו הפוסקים להשוות את דיני ברכת 'ברוך שפטרני' לברכת 'הגומל', כמבואר בדברי קצות השלחן (סימן סה, בדי השלחן ס"ק יד) שכתב שיכול לברך ברוך שפטרני בכל זמן שירצה, כמו ברכת הגומל, והוכיח זאת גם מלשון המדרש שהוא המקור לברכת 'ברוך שפטרני' [לעיל אות א] "צריך אדם להטפל בבנו עד י"ג שנה, מיכן ואילך צריך שיאמר ברוך שפטרני". ומשמעות "מיכן ואילך" שיכול גם לאחר שהגיע בנו לגיל בר מצוה. וכן מבואר בשו"ת חתן סופר (סימן צז) שנשאל אם יכול האב לברך ברוך שפטרני בברכת המזון כשלא היה בנו בביתו ביום הקריאה, והשיב דשפיר מברך האב ברוך שפטרני כשמזמנין על הבן. והיינו שיכול לברך גם לאחר זמן.
על פי דבריהם הסיק בשו"ת בצל החכמה (ח"ה סימן קלב אות טו) "על כן נראה דעכ"פ תוך שלושים יום שפיר מברך, כעין המבואר לענין ברכת הגומל, שאם אין כאן עשרה לברך בפניהם ימתין עד שלושים יום אולי יזדמנו לו עשרה שיוכל לקיים המצוה כהלכתה ויותר לא ימתין וכו', על כן נראה דכל תוך שלושים יום שפיר מברך".
והנה התוספות (ברכות נד, ב ד"ה ואימא) כתבו שברכת הגומל "נהגו העולם לברך אחר שקורא בתורה". ועל פי זה כתב בשו"ת דברי מלכיאל (ח"א סימן ד) שיסוד ברכת ברוך שפטרני הוא כברכת הגומל "דברכת ברוך שפטרני דמי לברכת הודאה שצריך בי עשרה ותרי מינייהו רבנן, ולזה קבעו חז"ל לברך ברכת הגומל בברכת התורה שאז ודאי הוי עשרה, והוא הדין לברכת ברוך שפטרני דדמי לברכת הודאה, ולכן צריך לברכה בשעת קריאת התורה". וכן נקט להלכה בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ז סימן כג ס"ק ד) "ולדעתי איו לשנות מהמנהג שנהגו לברך ברוך שפטרני בבית הכנסת בקהל ועדה עם שם ומלכות או בלי שם ומלכות בשעה שהנער עולה לתורה, כאשר יוצא כן מפשטות דברי המהרי"ל והמג"א וביאורי הגר"א בשו"ע שם".
אולם בדברי החתן סופר הנ"ל, שכתב שיכול האב לברך ברוך שפטרני בברכת המזון כשלא היה בנו בביתו ביום הקריאה, מפורש שברכת 'ברוך שפטרני' אינה דומה לברכת הגומל, ואין צריך לברכה בעשרה ובקריאת התורה. וכן הסיק הגר"ש דבליצקי בספרו זה השלחן (ח"ב או"ח סי' רכה) שאין צורך לברך ברכת 'ברוך שפטרני' בציבור.
על כל פנים בדברי הדברי מלכיאל, בצל החכמה והציץ אליעזר, מתבאר שיסוד ברכת 'ברוך שפטרני' שווה לברכת הגומל, בכך ששתיהן ברכות הודאה להשי"ת. ואותן הלכות שיש בברכת 'הגומל' יש בברכת 'ברוך שפטרני' – צריך לברכן בעשרה ובקריאת התורה, ויכול לאומרן עד שלשים יום.
* * *
'ברוך שפטרני' – ביטוי לשמחת האב על הצלת בנו מהיצר הרע
ו. ביאור נוסף בגדר ברכת 'ברוך שפטרני' כתב ידידי רבי חיים כהן בספרו מעדני חיים (סימן מח) על פי דברי הזוה"ק (ריש פרשת וישב) שברכה זו נתקנה "כדי לבטא את השמחה העמוקה של האב כשרואה הצלת בנו אחר י"ג שנה שלא נלכד ברשת היצר הרע, והבן אין בו כל כך דעת להבין גודל הנס שלו, אך האב הגדול שמבין גודל הנס, שפיר מברך". ולפי זה מובן מדוע כתב הרמ"א את דין ברכת ברוך שפטרני בסימן רכ"ה שהוא "דיני ברכת שהחיינו", ויש ללמוד מכך ששתי ברכות אלו, "שהחיינו" כשרואה את חברו לאחר זמן רב, ו"ברוך שפטרני", יסודם שווה שנתקנו על שמחתו הגדולה של המברך.
ויתכן לפי סברא זו שגדר ברכת ברוך שפטרני הוא על השמחה, ולא רק גדר של הודאה, יתכן שצריך לברך שהחיינו בדיוק בתאריך כאשר מגיע לגיל י"ג, ואין להמתין, משום שהשמחה היא ביום שמגיע לבר מצוה.
אולם חידושו של המעדני חיים אינו תואם לאגרות משה (יו"ד ח"ג סימן יד אות ד) שכתב: "הטעם שבן שהגיע לי"ג שנה שנתחייב במצוות וכן בת שהגיע לי"ב שנה אין מברכים שהחיינו הוא, שעל חידוש חיוב המצוה תיקנו לברך שהחיינו, ולא כשבהמצוה ליכא חידוש זמן אלא בהגברא. כי מכיון שישנו בהחיוב מצד קבלת התורה, שגם לקטנים איכא ענין קבלת התורה שאבותינו קבלו לדורי דורות עולם, כבר ליכא ענין חידוש בהגברא, דתיכף כשיסתלק הפטור מצד קטנות הוא בהחיוב". ומשמע מדבריו כי ברכת שהחיינו לא קשורה כלל לענין בר מצוה, והיינו משום שסובר כדעת הדברי מלכיאל "דברכת ברוך שפטרני דמי לברכת הודאה", וכדעת הבצל החכמה שגדר הברכה הוא כברכת הגומל, והיינו חיוב הודאה ולא מדין שמחה.
'ברוך שפטרני' – צירוף של הודאת הבן והאב
ז. לאור האמור לעיל, נראה לומר שבשורש מהות ברכת ברוך שפטרני, עולים כל הדברים שנתבארו בקנה אחד. ובזה מתחברים סוף הדברים לראשיתם:
כמבואר, ברכת ברוך שפטרני היא ברכת הודאה ושבח להשי"ת, וברכה על השמחה שהגיע הבן למצוות, וכוללת בתוכה צירוף של שבח והודאה לה' הן מצד האב והן מצד הבן, כמבואר לעיל שנקטינן להלכה את שני הטעמים שהביא המג"א לבאר את נוסח הברכה. ואם כן יש כאן הודאה של האב, כפי הביאור הראשון שהאב מודה על שנפטר מהעונש שהיה מחוייב כאשר הבן חטא בגלל שלא חינכו כראוי, וכן יש הודאה של הבן, כפי ביאורו של הלבוש, שהבן נענש בעוון האב וכעת הוא מודה על שנפטר מעונש זה.
ומכיון שמהות גדר הברכה היא צירוף של הודאת הבן והאב, צריך שיהיה הבן נוכח בעת שמברך האב את הברכה, כמו שכתב רבנו אביגדור (מרבותינו הראשונים) בפירושים ובפסקים שלו על התורה (פרשת תולדות פסק כ) וז"ל: "וצריך לעמוד על בנו לשום ידו על ראשו ומברך ברכה זאת, וכן נהגו הצרפתים". ולפי המבואר, שגדר חיוב הברכה הוא פועל יוצא של האב והבן יחדיו, צריך שיהיה הבן סמוך לאב בשעת הברכה [ולא כמו שהסיק להלכה בשו"ת בצל החכמה (ח"ה סימנים קלב-קלג) שאם כי לכתחילה צריך האב לומר ברכה זו ליד ובפני בנו [שכן אומר "עונשו של זה", ולכן הבן צריך להיות שם], אין זה לעיכובא, ואם אי אפשר, כגון כאשר האב נמצא בעיר אחרת בעת שהבן נהיה בן י"ג שנה, יכול האב לעלות לתורה באותו מקום בו הוא נמצא ולברך].
ומצאתי סימוכין להגדרה זו, שמהות גדר סברת ברוך שפטרני היא צירוף של הודאת הבן והאב, בדברי שו"ת תשובות והנהגות (ח"ב סי' קמב) שכתב: "ולע"ד נראה, שאם האב אינו מברך ברוך שפטרני בשם ומלכות, כמנהגינו, טוב הדבר שהבן כשמברך ברכת התורה ששייך לקורא ולציבור להרבה פוסקים, יכוין להוציא אביו, והוא מוסיף על הברכה שהקב"ה נתן התורה, והוא שפטר אותו מעונשו של זה, ודומה לברכה הסמוכה לחברתה שאינה פותחת בברוך ומ"מ שם ברכה עלה". והיינו כמבואר, שמהות גדר הברכה היא צירוף של הודאת הבן והאב, ועל כן יש בברכה זו חיוב על האב כלפי הבן וחיוב של הבן כלפי האב.
לפי דברי התשובות והנהגות מוטעם מנהגינו לברך בלי שם ומלכות, היות וחיוב הברכה הוא צירוף של הודאת הבן והאב, ולכן כאשר הבן עולה לתורה ומברך את ברכת התורה ב"שם ומלכות" משלים בזה את ה"שם ומלכות" שאביו לא אמר כשבירך 'ברוך שפטרני'.
ומכיון שגדר ברכת 'ברוך שפטרני' הוא ברכת הודאה ושבח להשי"ת של האב והבן, הרי שברכה זו דומה במהותה לברכת הגומל – שהיא הודאה להקב"ה הגומל לחייבים טובות, ומיסוד זה נובע המנהג לברך את הברכה בקריאת התורה, ומסתעפות מכך ההלכות שיש בברכת ברוך שפטרני כבברכת הגומל, שצריך בעשרה בקריאת התורה, ויכול לאומרה עד שלשים יום.
ומובן מדוע נקבע מקום דיני ברכת 'ברוך שפטרני' בסימן רכ"ה בשו"ע בסמיכות להלכות ברכת שהחיינו שמברך על ראיית אדם שלא ראהו זמן רב, שכן גם ברכה זו היא ביטוי לשמחה והודאה. ויש להוסיף, שאמנם מקום ההלכה של ברכת ברוך שפטרני בשו"ע הוא בסוף ההלכות של ברכות שהחיינו על דברים פרטיים אישיים, כגון הרואה את חברו לאחר ל' יום. ולאחר ההלכה של ברכת ברוך שפטרני מובאים בשו"ע ההלכות של ברכת שהחיינו על פירות חדשים. ולפי המבואר הדברים מוטעמים היטב, שכן ברכת ברוך שפטרני שהיא שילוב של חיוב האב והבן, היא אכן ברכה שמהותה פרטית ואישית, ולכן נקבעה במקומה, ורק אחר כך מוזכרות ההלכות בנושא אחר, ענין ברכת שהחיינו על פירות.
* * *
ממוצא שני הטעמים שהביא המג"א בביאור ברכת ברוך שפטרני, האם זו הודאה על שנפטר האב מלהענש כשחטא הבן בשביל שלא חנכו, או הודאת הבן שנפטר מעונש אביו – דנו הפוסקים מדוע לא נהגו לברך 'ברוך שפטרני' כשמגיעה הבת למצוות בגיל י"ב שנים, האם יש מקור לחגוג את ה'בת מצוה' כשם שחוגגים את בר המצוה, והאם סעודה זו נחשבת לסעודת מצוה.
ברכת ברוך שפטרני בבת
ח. ראשיתו של דיון זה הם דברי הפרי מגדים באשל אברהם (או"ח סי' רכ"ה סק"ח) שכתב: "והנה למה לא יברך בנקיבה י"ב שנים, לפירוש הלבוש דבנים נענשים בשביל אב, לא שנא זכרים ונקיבות. ולמאן דאמר חינוך, יש לומר דאין מחויב לחנך בתו קטנה, עי' מג"א סי' שמג סק"א".
ומבואר בדבריו שנדון ברכת 'ברוך שפטרני' על בת בהגיעה לגיל י"ב שנים תלוי בשני הביאורים שהביא המג"א לברכת 'ברוך שפטרני: לפי המג"א שאב מודה על שנפטר מהעונש על חטאי הבן בגלל שלא חנכו, מובן מדוע אין מברכים על בת, היות ואין חיוב לחנך בת כמבואר בדברי המג"א (בסי' שמג סק"א) שחיוב חינוך הוא רק לבן ולא לבת. אולם לפי ביאורו של הלבוש, שהברכה היא על כך שעד עתה נענש הבן בעוון האב, לכאורה אכן צריך לברך 'ברוך שפטרני' גם לבת, מפני שגם הבת נענשת בעוון האב.
והנה הרד"ל כתב בהגהותיו על דברי המדרש [לעיל אות א] שאם הטעם בברכת ברוך שפטרני הוא בגלל שעד עכשיו האב נענש על עוונות הבן, הוא הדין שגם בבת צריכים לברך, עכת"ד. ודבריו צריכים עיון, שהרי הטעם שהביא לברכת 'ברוך שפטרני', הוא טעמו של המג"א שהאב נענש בגלל שלא חינך את הבן, ולפי זה כבר כתב הפמ"ג כי בבת שאין האב חייב לחנכה אין חיוב ברכה, והיאך כתב הרד"ל שלפי דברי המג"א צריכים לברך גם על בת, וצע"ג.
אולם בכף החיים (סימן רכה אות טו) כתב שאין לברך 'ברוך שפטרני' בבת, בין לפי המג"א ובין לפי הלבוש: "והא שאין מברכין על הנקיבה בהגיעה לתחילת י"ג נראה לי הטעם, משום דדרך העולם הבת ניזונת מבית אביה עד הנישואין, ואם כן כיון שהיא תחת ממשלתו לזונה ולהשיאה, יכול להוכיחה גם כן, ואם כן לא נפטר עד הנישואין, עד אשר תהיה תחת ממשלת בעלה ואז הוא חייב להוכיחה. ולטעם השני של הלבוש משום שהיא נענשת בחטאו, נראה בבת שיש לה גם כן מזל של בעלה שבת פלוני לפלוני, אפשר שיגבר מזל הבעל ולא תענש בחטא האב, ועל כן לא תקנו לברך".
לעומתם, בשו"ת יביע אומר (ח"ו או"ח סימן כט ס"ק ג) הביא את דברי הפמ"ג לתלות דין ברכת ברוך שפטרני בבת בשתי הטעמים של המג"א, וכתב שלפי דברי התוספות ישנים במסכת יומא (פב, א ד"ה בן שמונה) והמאירי (נזיר כט, א) שיש חיוב לחנך את הבת [שלא כמו שהביא הפמ"ג בשם המג"א בסימן שמג] נמצא שגם לפי טעמו של המג"א שברכת ברוך שפטרני היא על שהאב נפטר מהעונש על שלא חינך את בנו, יש לברך ברכה זו גם בבת, מכיון שחייב לחנך גם בנות, כדעת הראשונים הנ"ל. נמצא איפוא, שלפי שני הטעמים בברכת 'ברוך שפטרני' צריך לברך על בת כשמגיעה לבת מצוה. ולכן מסקנת היביע אומר להלכה, שיש לברך 'ברוך שפטרני' על בת ללא שם ומלכות.
אולם גם אם נאמר שיש חיוב לחנך את הבת, בקובץ כרם שלמה (כרך ג קונטרס ט, עמ' טו) הביא בשם רבי טיעה וויל בנו של הקרבן נתנאל שכתב: "דהעיקר הוא בשביל חינוך התורה, ולא שייך זה בבת דכל המלמד בתו תורה כאילו מלמדה תיפלות (סוטה כ, א). וכן משמע קצת במדרש רבה פרשת תולדות [לעיל אות א] דקאי לענין לימוד התורה. ונלענ"ד דבעבור זה נהגו לברך ברכה זו בשעה שהבן עולה לתורה, ומנהגן של ישראל תורה הוא". וכן כתב הרד"ל (בהמשך דבריו בהגהותיו לדברי המדרש, שם), לדייק ממשמעות לשון המדרש שעיקר הברכה הוא מאחר "שצריך האב להיטפל בבנו עד י"ג שנה", והיינו שהכוונה היא על חיוב האב ללמוד עם בנו תורה. ולפי זה אין חיוב לברך 'ברוך שפטרני' בבת, כי אין מצות לימוד תורה לבת.
סעודת בת מצוה
ט. ביביע אומר (שם) הוסיף על פי דרכו, כי הסעודה שעושים לרגל 'בת מצוה' ביום שהגיעה לי"ב שנים היא סעודת מצוה, כיון שהוא שמחה לאב שהשתחרר מהעונש המוטל עליו לחנך בתו. והביא שם שכן כתב בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ה או"ח סימן כח) שסעודה שעושים לרגל בת מצוה היא סעודת מצוה. ותמכו יתדותיהם בדברי הבן איש חי (פרשת ראה אות יז) שכתב: "והבת ביום שתכנס למצוות, אע"פ שלא נהגו לעשות לה סעודה, עם כל זה תהיה שמחה באותו יום ותלבוש בגדי שבת, ואם יש לאל ידה תלבש בגד חדש ותברך שהחיינו, ותכווין לפטור שמחת כניסתה בעול מצות". ודייקו מדבריו, שאף שכתב שלא נהגו [בזמנו] לעשות לה סעודה, נראה שדעתו שהדבר תלוי במנהג "ואם כן בזמן הזה שנהגו לעשות סעודה, יפה הם עושים".
אולם, הרבה פוסקים חלקו על דבריהם, ובראשם האגרות משה (ח"א או"ח סימן קד) שכתב כי סעודת בת מצוה היא שמחה של יום הולדת בעלמא, ולא סעודת מצוה: "בדבר ענין החפצים להנהיג איזה סדר ושמחה בבנות כשנעשו בנות מצוה, הנה אין לעשות זה בבית הכנסת בשום אופן אף לא בלילה, כי בבית הכנסת אינו מקום לעשות דברי רשות אף בנבנו על תנאי, והצערעמאניע [טקס] של בת מצוה הוא ודאי רק דברי רשות והבל בעלמא ואין שום מקום להתיר לעשות זה בבית הכנסת. וכל שכן בזה שהמקור בא מהרעפארמער וקאנסערוואטיווער [הרפורמים והקונסרבטיבים]. ורק אם רוצה האב לעשות איזה שמחה בביתו רשאי, אבל אין זה שום ענין וסמך להחשיב זה דבר מצוה וסעודת מצוה, כי הוא רק כשמחה של יום הולדת בעלמא".
ובמקום אחר הוסיף באגרות משה (או"ח ח"ג סימן צז) ביאור "מדוע אין מצוה כשנעשית בת י"ב שנה כמו בבן, דגם הבת הא מתחייבת עתה במצוות", וכתב: "והנכון לע"ד, משום דאין ניכר חילוק בבת במה שנעשית גדולה יותר מקטנותה, ולא דמי לבן שניכר טובא, שמעתה מצרפין אותו לכל דבר שבעי מנין עשרה ומנין שלושה. ועל ידיעה בעלמא כשלא ניכר למעשה, אין עושין סעודה ושמחה, אף שבעצם יש בזה אותה השמחה ממש".
וכדבריו כתב ידידי ורעי הגר"א יפה שלזינגר, אב"ד גענף בספרו באר שרים (סימן סב) שאין לברך ברכת ברוך שפטרני על בת, ואין זו סעודת מצוה. ובדבריו פקפק על מש"כהיביע אומר וישכיל עבדי למצוא סימוכין מדברי הבן איש חי הנ"ל, וכתב שהסתמכו על "יסוד רעוע", שכן אדרבה, ממש"כ הבן איש חי שלא נהגו לעשות סעודה, מוכח שהמנהג הוא לא לעשות סעודת מצוה. ומסיים הבאר שרים בדברים נוקבים: "ומה שבאו מקרוב חדשים והנהיגו מנהג זה, עם כל זה לא יקנה שביתה בבתי החרדים לדבר ה', ועל כן צדקו מאד דברי הגר"מ בספרו אגרות משה שכתב שהוא דבר הבל, ורק כסעודה שעושים לכל יום הולדת ואין בו ריח של סעודת מצוה", וציין לדברי הגאון רבי אהרן וואלקין מפינסק בשו"ת זקן אהרן (ח"א סימן ו) שיצא בחריפות גדולה לאסור מכל וכל את המנהג שהתחדש בימיו לערוך סעודות "בת מצוה" בבית הכנסת, ועיקר טעמו בגלל החשש שיש בכך דמיון למנהג הגויים שעושים כן בבית תיפלתן ולמנהג הרפורמים.
ואף בשו"ת באר משה (ח"א סימן י) הסיק שאין להחשיב הסעודה שעושים לבת בהגיעה לגיל י"ב שנים כסעודת מצוה, ולדעתו גם אין לברך על בת 'ברוך שפטרני'. וכן מסיק בשו"ת קול מבשר (ח"ב סימן מד) ויסוד הכרעתו דברי הרד"ל הנ"ל, שבגלל שהברכה היא על חיוב לימוד התורה שחייב האב ללמד את בנו כמשמעות דברי המדרש שהוא המקור לברכה, אם כן לגבי בת שאין חיוב ללמדה תורה, אין כלל ברכה זו, וממילא אין זו סעודת מצוה.
ובשו"ת שרידי אש (חלק ג' סימן צג) כתב: "ואף שנוטה אני להתיר חגיגת בת המצוה מ"מ מסכים אני לדעת הגאון ר"מ פיינשטיין בספרו אגרות משה או"ח שאין לחגוג חגיגה זו בבית הכנסת ואף לא בלילה אף שאין שם אנשים, כי אם בבית פרטי או באולם הסמוך לבית הכנסת. ובתנאי שהרב ידרוש בפני הבת הבוגרת דרשה מאליפה ולהזהירה להיות שומרת מהיום והלאה המצוות העיקריות בדברים שבינה למקום (כשרות, שבת וטהרת המשפחה) הטיפול בחינוך הבנים וחובת העידוד והחיזוק לבעל בלימוד תורה ובשמירת מצוות והיותה שקודה לתת עיניה באיש שהוא תלמיד חכם וירא שמים. וכל הדברים האלה הם טעמים גדולים להתיר חגיגה זו אפילו לשיטת הגר"א שהנהו מחמיר מאד בעניינים אלו".
י. והנה לעיל [אות ז] נתבאר שמהות גדר ברכת ברוך שפטרני היא ברכת הודאה ושבח להשי"ת שלהאב והבן, וברכה זו דומה במהותה לברכת הגומל שהיא שבח לה' הגומל לחייבים טובות, והבאנו מדברי הפוסקים שההלכות שיש בברכת ברוך שפטרני שוות להלכות שבברכת הגומל שצריך בעשרה בקריאת התורה, ויכול לאומרה עד שלשים יום.
ומעתה מבואר היטב מדוע אין לברך על בת 'ברוך שפטרני' – היות ואשה לא עולה לתורה, ולכן לא ניתן לברך 'ברוך שפטרני' על בת מצוה, כשם שנשים אינן מברכות 'הגומל', כמבואר בדברי האגרות משה (ח"ה סימן יד) "הנה בעצם אין מקום ואין טעם לחלק בחיוב ברכות ההודאה בין איש לאשה (עי' שו"ע או"ח סי' רי"ט במג"א ס"ק א) וכיון שאיש מחוייב לברך, וודאי שגם אשה מחוייבת לברך. אך איכא דברים שהחמירו חכמים באופן העשיה, שיברך החייב לברך דווקא בעשרה וביום הקריאה ובשעה שקראוהו לתורה, ורק אם אי אפשר לו שיקראוהו לתורה, מברך על הבימה תיכף אחר הקריאה בתורה, והא אף שלא שייך זה לברכת התורה, כמנהג בברכת הגומל. וכן בברכת ברוך שפטרני מענשו של זה, שמברך אבי הבן כשקורין אותו בפעם הראשון שנעשה בר מצוה, שזה לא שייך באשה בזמנינו שאין קורין אשה לתורה".
נמצא כי אף שהיה מקום לברך על בת מצוה 'ברוך שפטרני', אך למעשה לא נהגו לברך משום שבמציאות אי אפשר לברך ברכה זו שנתקנה לומר בקריאת התורה, כברכת 'הגומל', שאף שאשה חייבת לברכה אין היא מברכת בגלל שאינה עולה לתורה. וכנראה זו הסיבה שלא נהגו בזמנינו לברך 'ברוך שפטרני' בהגיע הבנות לגיל בת מצוה.
- • •
שיעור זה ראה אור לראשונה בספרי רץ כצבי ח"א שיצא לאור בשנת תשס"ג, ונתכבדתי במכתבו של רבי נתן געשטטנענר זצ"ל, אב"ד קרית אגודת ישראל ור"מ מתיבתא פנים מאירות, בבני ברק:
ז' אדר ב' תשס"ג לפ"ק
החיים והשלום למע"כ האי גברא יקירא
אשר ברוחו פי שנים מחזיק תורה ומרביץ תורה
מוהר"ר צבי רייזמן יחי' לאוי"ט בק"ק לאס אנג'עלעס יצ"ו.
יקרת ספריו ומכתבו הגיעני לנכון, ומידי עיוני בעלי התרופה של ספרא דמרא טב רץ כצבי, ראיתי בחלק א' סימן ח' בטעמא של רמ"א (אות ח' סי' רכ"ה ס"ב) שמברך ברוך שפטרני מעונשו של זה בלא שם ומלכות, ונראה לומר הטעם על פי המבואר בפוסקים דמן התורה אין נעשה גדול בן י"ג שנים עד שיביא שתי שערות, ורק לענין דרבנן סמכינן על חזקה דרבא – עיין שו"ת רעק"א (ח"א סי' א) מש"כ בזה. ומבואר במג"א (סי' רטו ס"ק ו) דדעת הרמב"ם דברכה לבטלה אסורה מן התורה עי"ש. והשתא אם יברך האב על בנו בן י"ג שנה ברוך שפטרני בשם ומלכות, יש חשש של ברכה לבטלה, דמן התורה לא נעשה גדול ולא נפטר מעונשו אלא אם נבדק שהביא ב' שערות, וע"כ מברכים בלא שם ומלכות.
* * *
כמו כן נתכבדתי במכתבו של רבי בן ציון בורודיאנסקי, מראשי ישיבת קול תורה בירושלים:
בעזה"י, יום חמישי יב תמוז תשס"ד
תהילה ותפארת למעלת האי גברא רבא המיוחד בדרכו
ורץ כצבי בתורתו ובמעשיו הטובים
כש"ת מו"ה רבי צבי רייזמן שליט"א
בפריסת שלום לו ולסובביו
אפתח בדבר תורה שהוא סיוע למש"כ בספר החשוב והנחמד רץ כצבי בסימן ו' ומתיישב דיון של הספר בסימן ח' עפ"י דברי אדוני אבי הגאון המפורסם זצ"ל בספר משכנות אפרים סימן ט"ז, וכיון שמתוך ההתעסקות בתורת אאמו"ר להוציאה לאור עולם נתוודעתי ליהנות ולהתבשם מספרו החשוב רץ כצבי הרי לחרוז ולסלסל התורה בדברי שני הספרים יחדיו לו משפט הקדימה.
בסימן ו' ייסד שמצינו שהלכה נקבעת על פי מקומה ומשתנית בשינוי המקום ועל פי זה יישב וחידש בכמה עניינים.
ויש להוסיף לזה מה שדן מעלתו בספרו סימן ח' לענין ברכת ברוך שפטרני שהרמ"א פסק שטוב לאומרה בלא שם ומלכות וביאר הדברי חמודות דהטעם מפני שלא הוזכר כל ענין ברוך שפטרני בגמרא. ואילו המרדכי וכן פסק הגר"א לאומרה בברכה וצ"ב הענין.
והנה אאמו"ר בספר משכנות אפרים האריך בסימן ט"ז לדון אם יש בישראל חיוב מצוות הנוהגות בבני נח, ואם יש לחייבו לישראל גם מדין דלא גרעי מבן נח. ונפק"מ שבקטן בר דעת שמדין בן נח כבר היה לו להתחייב א"כ היתה סיבה לחייבו אף בישראל קטן. ועל פי הקדמה זו הוסיף ליישב ענין ברוך שפטרני ואעתיק לשונו שם בסימן ט"ז אות כ"ז.
במדרש (ב"ר תולדות פרשה פ"ג) איתא, א"ר אלעזר צריך אדם להטפל בבנו עד י"ג מיכן ואילך צריך שיאמר ברוך שפטרני מעונשו של זה, ודעת הגר"א או"ח רכ"ה לברכו בשם ומלכות, והביאו הפוסקים שי"א שלא לברך בשם ומלכות כיוון שלא הוזכרה הך ברכה בגמרא. וצריך ביאור מדוע לא מוזכרת באמת ברכה זו בגמרא.
והנה נתבאר לעיל אות כ' דבמצוות הנוהגות בבני נח היה בדין שקטן בן דעת יתחייב בהן אלא דעל זה הוא דנאמר בגמרא בסנהדרין נה: דקטן חס רחמנא עילויה, לומר דאף שבדיני בני נח שמחוייב קטן בר דעת גם קטן ישראל ישנו באזהרותיהן, מכל מקום חס עליה רחמנא. וכן לענין מצוות שכליות ואמונות ודעות ובכל מה שכתב רב ניסים גאון בהקדמתו לש"ס (נדפס ריש ברכות) שבני נח חייבים בכל המצוות התלויים בסברא ובאובנתא דליבא עי"ש, בכל הנהו הצלת הקטן מעונש הוא רק מטעם האמור בסנהדרין דחס רחמנא עליה.
ובהקדם מש"כ הרמב"ן בכמה מקומות (בראשית יט, ה; ויקרא יח, כה) דעבירה בא"י חמירא טפי מפני קדושת הארץ דחוטא בפלטרין של מלך. אם כן נראה דאף דקטן חס רחמנא עליה מכל מקום בארץ ישראל דחמיר טפי משום קדושת א"י ובארץ ישראל יש חומר בזה משום דא"י מקיאה בעלי עבירה, וסכנה יתירה בדבר אם יהנו לו לקטן הרחמים והחסדים להגן עליו אף בארץ ישראל. וכיון שבא"י עלולים ח"ו להיות נענשים גם קטנים בני דעת, לכן בא"י ביותר יש לברך ברכה זו ברוך שפטרני מעונשי הקטן בן דעת משום משום המצוות הנ"ל, ובני א"י יותר יש להם להתחייב בברכה זו ולכן מחוייבים הם בברכה זו בשם ומלכות. והמדרש קאי במקומו בבני א"י, משא"כ בבבל ושאר מקומות שלא שייך טעם זה, ולכן לא הובאה ברכה זו בבבלי, והא לן והא להו.
ומצינו כך בכמה מקומות להעמיד שמועה מפי האומרה ולפרשה שנאמרה למקומו. עד כאן העתקה מהמשכנות אפרים.
ועל פי זה יש להוסיף לדברי מעלתו, שגם ברוך שפטרני בשם ומלכות ישנה רק בארץ ישראל מפני שעיקר הברכה הוזכרה במדרש ובירושלמי והם איירי למקומם בארץ ישראל.
History[edit]
The modern method of celebrating becoming a bar mitzvah did not exist in the time of the Hebrew Bible, Mishnah, or Talmud. Early rabbinic sources specify 13 as the age at which a boy becomes a legal adult; however, the celebration of this occasion is not mentioned until the Middle Ages (from approximately 500 CE to 1500 CE; see Post-classical history).[citation needed]
Age thirteen[edit]
Bar Mitzvah in a Synagogue by Oscar Rex
The Bible does not explicitly specify the age of 13. Passages in the books of Exodus and Numbers note the age of majority for army service as twenty.[8]Machzor Vitri notes that Genesis 34:25 refers to Levi as a "man", when a calculation from other verses suggests that Levi was aged 13 at the time.[9]
The age of thirteen is mentioned in the Mishnah as the time one is obligated to observe the Torah's commandments: "At five years old one should study the Scriptures, at ten years for the Mishnah, at 13 for the commandments..."[10][11]
Elsewhere,[12] the Mishnah lists the ages (13 for boys and 12 for girls) at which a vow is considered automatically valid; the Talmud explains this as a result of the 13-year-old being a "man", as required in Numbers6:2.[13] (For one year before this age, the vows are conditionally valid, depending on whether the boy or girl has signs of physical maturity.[12])
Other sources also list thirteen as the age of majority with respect to following the commandments of the Torah, including:
- "Why is the evil inclination personified as the great king (Ecclesiastes 9:14)? Because it is thirteen years older than the good inclination." That is to say, one's good inclination begins to act upon reaching the age of majority.[14]
- According to Pirke Rabbi Eli'ezer 26, Abraham rejected the total idolatry of his father and became a worshiper of God when he was thirteen years old.[15]
The term "bar mitzvah"[edit]
The term "bar mitzvah" appears first in the Talmud, meaning "one who is subject to the law", though it does not refer to age.[16] The term "bar mitzvah", in reference to age, cannot be clearly traced earlier than the 14th century, the older rabbinical term being "gadol" (adult) or "bar 'onshin" (one legally responsible for own misdoings).[15]
History[edit]
Many sources indicate that the ceremonial observation of a bar mitzvah developed in the Middle Ages.[11][17]
Some late midrashic sources, and some medieval sources refer to a synagogue ceremony performed upon the boy's reaching age thirteen:
- Simon Tzemach Duran quotes a Midrash interpreting the Hebrew word zo ("this") in Isaiah 43:21 ("These people have I formed for myself, they shall speak my praise") as referring by its numerical value to those that have reached the age of 13.[18] This seems to imply that, at the time of the composition of the Midrash the bar mitzvah publicly pronounced a blessing on the occasion of his entrance upon maturity.
- The Midrash Hashkem:[19] "The heathen when he begets a son consecrates him to idolatrous practices; the Israelite has his son circumcised and the rite of 'pidyon haben' performed; and as soon as he becomes of age he brings him into the synagogue and school in order that he may praise the name of God, reciting the Barechu."
- Masseket Soferim (18:5) makes matters even more explicit: "In Jerusalem they are accustomed to initiate their children to fast on the Day of Atonement, a year or two before their maturity; and then, when the age has arrived, to bring the Bar Mitzvah before the priest or elder for blessing, encouragement, and prayer, that he may be granted a portion in the Law and in the doing of good works. Whosoever is of superiority in the town is expected to pray for him as he bows down to him to receive his blessing."
- Genesis Rabbah:[5] "Up to 13 years Esau and Jacob went together to the primary school and back home; after the thirteen years were over, the one went to the beit midrash to study Law, the other to the house of idols. Regarding this, Rabbi Eleazar remarks, 'Until the 13th year it is the father's duty to train his boy; after this, he must say: "Blessed be He who has taken from me the responsibility [the punishment] for this boy!"'"
Later on are references to a festive celebration on this occasion:
- "It is a mitzvah for a person to make a meal on the day his son becomes Bar Mitzvah as on the day he enters the wedding canopy."[20]
Significance[edit]
Reaching the age of bar or bat mitzvah signifies becoming a full-fledged member of the Jewish community with the responsibilities that come with it. These include moral responsibility for one's own actions; eligibility to be called to read from the Torah and lead or participate in a minyan; the right to possess personal property and to legally marry on one's own according to Jewish law; the duty to follow the 613 laws of the Torah and keep the halakha; and the capacity to testify as a witness in a beth din (rabbinical court) case.
Many congregations require pre-bar mitzvah children to attend a minimum number of Shabbat prayer services at the synagogue, study at a Hebrew school, take on a charity or community service project and maintain membership in good standing with the synagogue. In addition to study and preparation offered through the synagogue and Hebrew schools, bar mitzvah tutors may be hired to prepare the child through the study of Hebrew, Torah cantillation and basic Jewish concepts.[citation needed]
According to Rabbi Mark Washofsky, "The Reform Movement in North America has struggled over the bar/bat mitzvah. At one time, this ceremony was on the verge of extinction in Reform congregations. Most of them preferred to replace bar/bat mitzvah with confirmation, which they considered a more enlightened and appropriate ceremony for modern Jews. Yet the enduring popularity of bar/bat mitzvah prevailed and today, in our communities, bar/bat mitzvah is 'virtually universally observed' by Reform Jews."[21]
In 2012, concern about the high post-bar/bat mitzvah drop-out rate led the Union for Reform Judaism to launch the B'nai Mitzvah Revolution, an effort to shift Reform congregations away from "the long-held assumption that religious school is about preparing kids for their bar/bat mitzvah" and focus instead on teaching them how to become committed and involved members of the Jewish community.[22]
Aliyah to the Torah[edit]
An 1839 description of an upcoming Manhattan bar mitzvah reported in the New York HeraldBar mitzvah at the Western Wall in Jerusalem
The widespread practice is that on a Sabbath shortly after a boy turns 13, they are called up for an aliyah,[23] the ceremony of reading a portion of the Torah section of the day.[24]
There are seven main sections, plus an eighth, known as maftir, which is also connected to the reading of that day's haftorah section.[25] It is most common to give the child the maftir reading.[24]
In most synagogues, a designated officiant, the ba'al korei, reads all of the Torah portions, and the people receiving each aliyah only say the blessings before and after their portion is read.[15][26] A bar mitzvah boy may learn to act as the ba'al korei, either for the entire service, for just his aliyah, or any range in-between.[24] He may also be ba'al korei for the haftorah portion if he receives the maftir, or may only be ba'al korei for the haftorah, without reading from the Torah at all.[24] Any of these undertakings involves a steep learning curve and much practice, possibly taking a year of study, and is an impressive accomplishment.[27]
Girls may have an aliyah in Reform, Reconstructionist, and Conservative Jewish synagogues. In Orthodox synagogues, aliyot are restricted to boys, but in more modern Orthodox communities, girls may be allowed to give a d'var Torah at the end of the service.
In Orthodox circles, the occasion is sometimes celebrated during a weekday service that includes reading from the Torah, such as a Monday or Thursday morning service.
Some communities or families may delay the celebration for reasons such as availability of a Shabbat during which no other celebration has been scheduled, or to allow family members to travel to the event. However, this does not delay the onset of rights and responsibilities of being a Jewish adult which comes about strictly by virtue of age.
- Bazelon, Emily (May 19, 2005). "Saving the Bar Mitzvah". Slate. Archived from the original on October 13, 2007. Retrieved October 5, 2007.
- ^Machzor Vitri on Pirkei Avot, also found at Machzor Vitry מחזור ויטרי (in Hebrew). p. 549. Retrieved March 7, 2018.
- ^Pirkei Avot5:21
- ^ Jump up to:ab Olitsky, Kerry M. An Encyclopedia of American Synagogue Ritual, Greenwood Press, 2000. ISBN0-313-30814-4p. 7.
- ^ Jump up to:ab Niddah 5:6
- ^Niddah 46a
- ^Abot de-Rabbi Natan A. 16, B. 30; Midrash Tehillim 9:2; Ecclesiastes Rabbah 9:15
- ^ Jump up to:abcdMarcus Jastrow; Kaufmann Kohler (1906). "Bar Miẓwah". In Singer, Isidore; et al. (eds.). The Jewish Encyclopedia. New York: Funk & Wagnalls. Retrieved February 4, 2018.
- ^Baba Metzia 96a
- ^"History of the Bar Mizvah". Jewish Encyclopedia. Retrieved April 13, 2013.
- ^Magen Avot on the Baraita on Avot 5:21
- ^Midrash Hashkem on Shemot; also Grünhut's "Sefer ha'Likkutim", i. 3a
- ^Orach Chayim 225:2, Magen Avraham 4
- ^Washofsky, Mark (2001). Jewish Living: A Guide to Contemporary Reform Practice. UAHC Press. ISBN978-0-8074-0702-8.
- ^ Jump up to:abcReform Judaism magazine, Winter 2012.
- ^ Calling someone up to say the Torah blessings during a service is called an Aliyah, from the Hebrew: עֲלִיָּה, from the verb la'alot, לעלות, meaning, "to rise, to ascend; to go up"
- ^ Jump up to:abcd"How the Bar/Bat Mitzvah Child Participates in the Service". My Jewish Learning. Retrieved May 20, 2022.
- ^Talmud Bavli. Vol. Megila. pp. 21a.